כל המחשבות

הפנטזיה שאימא תשתנה מגינה מפני קבלה של ראייה פוגעת של עצמך כמי שאינו ראוי לאהבה ולא אכפת ממנו ולא מוערך. זו הסיבה שהפנטזיה נמשכת אפילו מעבר לילדות. אחיזה עיקשת בפנטזיה מונעת הסכמה עם אובדן דה-פקטו של האהבה הדרושה מבחינה התפתחותית ואובדן האם המיוחלת. קבלת ההפסדים הללו היא תנאי מוקדם לוויתור הנפשי על ה"אמא-שאולי-הייתה". בילדות
ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית אינם מתבגרים. הם עסוקים כל הזמן בהורים הנרקיסיסטיים – לטפל בהם, לחפש אותם, להתנגד להם או לנוס מפניהם. לא נותרת להם פניות לעצמם ולצורכיהם האישיים וההתפתחותיים במישורי חיים שונים. הם נשארים בתוכם ילדים אבל מתבגרים בלי לגדול מבפנים, רק בעיקר לתפקד ולהסתגל לצורכי ההישרדות. הילד שבתוכם דוכא, אבל הוא בכל
ההורים שלי הם…נפלאים, איומים, מתעללים, נחמדים, מגוננים"" "ההורים שלי לא…יודעים לתת מעצמם, לא מפסיקים להטריד, לא רואים אותי" "יש לי רגשות מעורבים ומסובכים עם הוריי. אולי אני תלוי בהם, או הם תלויים בי. הם דאגו לי ולצרכיי מבחינה פיזית ומעשית, כך שלכאורה אני לא יכול להתלונן. אבל יש לי כעס אליהם. לא יודע אם
אהבה אינה "דבר נפרד" מאיתנו, מהחיים או מהעולם. כמו שאלוהות ובריאה אינם מחוץ לקיום. מבחינת בודהא, שלא דיבר כלל על אלוהים, האלוהות היא אימננטית, בתוך בעולם. כך גם האהבה. מה שקרה עם זה הוא שאנשי השליטה התחילו לסחור בזה, ואז כולם השתגעו כי הרחיקו את האהבה לעולם של משאלות והיא הפכה להישג. צריך להרוויח
כאב האהבה הוא כאב החיים. באשר נמצא כאבך, שם נמצאים חייך. ג'וזף קמפבל, 1998, עמ' 243 הוצאת מודן
  דפוס רגשי, כמו הרגשת דחיה ו/או נטישה נוטה להיות כה מרכזי בחייו של אדם שהוא צובע את חיי הנפש שלו ומתקבע כזהות שלא ניתן לשנות אותה. האישיות מתפתחת סביב הנושא המרכזי של דחיה והיחסים עם אחרים נבחנים בהתאם. הנחת המוצא שלי היא שמי שמרגיש דחוי, צריך כל הזמן שירצו אותו, כדי לבטל ולתקן
"עכשיו הבריות אינן מורשות עוד להיכנס אל תוך-תוכה, להיטמע בו. היחסים עם האנשים נעשו יותר ויותר שונים ממערכת היחסים שלה עם עצמה. המתיקות של הילדות הלכה ונעלמה עם עקבותיה האחרונות, איזה מעיין נסתם כלפי חוץ, ומה שהיא הציעה לצעדים של הזרים היה חול חיוור ויבש. אבל היא פסעה קדימה, כל הזמן קדימה כמו שהולכים
תקופת הילדות מאופיינת בחוויה של אחדות בין פנים וחוץ, וכך היא נשמרת לא אחת בזיכרונם של רבים. מצאתי תמיד עניין במעבר של ילד לגיל ההתבגרות. כמטפל עקבתי אחר נקודות ציון שמאפיינים את המעבר הזה, שיכול להתגלות בזיכרונות ילדות. האם יש רגע או מצב בו ילד מתחיל להרגיש שהחווית האחדות הזו מסתיימת והוא מתחיל לחוש
נניח שהיא צריכה להיות צודקת. זה יכול להיות גם הוא כמובן. צריך להיות צודק. חשוב לה מאד להיות צודקת, ואם מערערים על זה, היא נלחצת ונלחמת. יש גם בגוף טונוס מתוח בשרירים ובתנוחה, והפנים משנים צבע ונדרכים. אני חושב: כמה צריך להשקיע בזה שוב ושוב כדי שוב להיות צודקת. זה הופך לקו הגנה, קן
לאחר שגמרתי לטפל באבא שלי התחלתי לחיות. ככה אמרה אישה בשנות החמישים. אביה נפטר לפני כשנה ואז גם נפרדה מבן זוג. האב שבפנים עבר שיקום והשתחרר ממנה והיא השתחררה ממנו. יתכן שזהו התהליך של היפרדות מדמויות הורינו המיתולוגיות. אישה אחרת בשנות הארבעים, כתבה מכתב לאביה, בו ביטאה את הזעם שהודחק שנים וסגר ונטרל אותה.