אני כותב לך איך נראה לי שהמחשבות שלך מייצרות או מגבירות חרדה:1.אתה רוצה כמובן "שהכול יהיה בסדר". כלומר, ששום דבר לא יפריע או לא יהיה לפי "התקן", או הנורמה. זה לגיטימי וכולנו רוצים בזה!2. אבל אם משהו "לא בדיוק בדיוק" בנורמה, בשבילך זה כאילו מבשר את הסוף, כאילו מוציאים אותך עוד מעט להורג. אין

הדימוי העצמי הוא מה שאני חושב וחש לגבי עצמי ולגבי הערך והאימון בעצמי. זוהי בעצם דמות פנימית שלי שנוצרה בילדות, וברבות הימים נצרבה בתודעה ובמוח שלי. אפשר לומר שממנה אני פועל ואליה אני חוזר ממסעותיי. מסקנה שלי מכך היא שהדמות הזו בתוכי כוללת מחשבות, רגשות, מצב גופני, גבולות ההישגים. הדמות כאמור נצרבה במוח. כמו

החוויה  של להיות "ליד עצמי". זה אומר שאני שומר מרחק מעצמי, כמה שזה נשמע מוזר. ברקע ההתפתחותי, אולי טראומות וניתוקים, או חוסר לגיטימציה ובשלות להיות שלם, להיות אני, ומי שאני במהות. יש חלק בי שמזכיר לי את הבחורה הזו, וגם הרבה אחרים, והוא להישאר ליד הדברים; אמנם להתקדם כל הזמן, אבל לא להגיע. אולי

בספר ״אפס מגבלות״ (2012) מנסח ג׳ו ויטלי היגד פשוט: "המאבקים שלנו בחיים הם לא עם מה שקורה לנו עכשיו, אלא לרוב הם עם אירועים וזיכרונות עבר שלנו שצפים ומעירים בנו רגש שלילי״. במילים אחרות, הספר אומר שכשאני נוסע, לדוגמה ומתעצבן שחותכים אותי בכביש, אני לא באמת מתעצבן על הנהג שחתך אותי. מה שבפועל קורה

אני למטופלת: את ובן זוגך כל כך מעורבבים! כל דבר שקורה אצלו מפעיל אצלך משהו וההיפך, ולא בהכרח לטובה. נוצר מעגל קסמים של תסכולים שמגבירים את עצמם ומסלימים כל קונפליקט ואי-הסכמה או עלבון. לא יודעים להבחין מה שלך ומה שלו, והקונפליקטים נועדו ללמד אתכם להכיר את עצמכם ולפתח שליטה על התגובתיות שלך ושלו. במצב

בעיסוקי כמטפל היה עלי ללמוד להרגיע את עצמי ואת המטופלים שלי, נוכח חיים בלחץ שהם כמעט שגרה בתרבות שלנו. כך הגעתי ללמוד טכניקות הרפיה וללמוד היפנוזה ובה אפשרויות רבות לתקשר עם התודעה ולהרגיע את הנפש. בהדרגה הבנתי שבעצם זהו אתגר גדול שהיה לנגד עיניהם של מטפלים ומורים מאות בשנים. הגורמים ללחץ נפשי הם רבים,

מעגל הפחד שלי. בראשית נולדתי וגדלתי בפחד; כשראיתי והבנתי שאני פוחד – התחלתי לשפוט את עצמי וכך לחיות עם שליליות כלפי עצמי; זה הופך להיות אני, הדמות הפנימית שאני חי אתה כ"פחדן". ראה פוסט "הפחד הראשון". הפחד הבסיסי אתו התחלתי צובר פחדים ללא סוף. פחד מהחיים ופחד מהמוות, פחד להיכשל ופחד להצליח, ופחד להעז,

ההשערה שלי היא שדפוס ההימנעות מתפתח ונשען על תגובות ביולוגיות אינסטינקטיביות כמו רתיעה שקיימת אצל בני אדם, וכנראה גם אצל בעלי חיים, מהינקות כרפלקס מול מגע לא נעים.  אצטט כאן קטע ממאמר שלי על הנשימה אשר מציג את הנשימה כסיסמוגרף  של החוויה  והתגובה הרגשית של האדם: "מיכאל  סקאי (1990), מורה ליוגה מטפל ומנחה של

התנהגות נמנעת מתחילה בינקות ובילדות עם ביישנות, התבדלות ופחד מזרים וממצבים חדשים. במהלך ההתפתחות התגובה נחלשת או נעלמת עבור מרבית הילדים, בעוד שאצל הנמנעים הדפוס מתחזק בגיל ההתבגרות ובתחילת החיים הבוגרים. ישנם הבדלים תרבותיים ואתניים ביחס למה שנחשב כהתנהגות ערכית ונורמטיבית, כמו לא להתבלט, להימנע ולהצטנע. מצבים חדשים הדורשים הסתגלות, יכולים להגביר את נטיית

אל תחפש שלווה (peace). אל תחפש שום מצב אחר מזה שאתה נמצא בו כעת; אחרת תיצור ותעורר קונפליקט פנימי והתנגדות לא מודעת. סלח לעצמך על כך שאינך  שקט כעת. ברגע שאתה מקבל לחלוטין את אי-השקט  שלך, הוא הופך לשקט ולשלום פנימי. כל מה שתקבל באופן מלא ככזה, ייקח אותך לשלום פנימי. זהו נס הוויתור