כל המחשבות

הנמנע מדחיק את האני שלו ממפגש חופשי או ישיר עם אחרים ומצבים. הוא למד והתרגל לזוז ולפנות מקום לאחרים באופן כמעט אוטומטי; הוא נותן להם את הקדימות בדיבור, בישיבה, בנוכחות הפיזית והרגשית. הוא מתאמץ להיות בסדר ולרצות. הוא חושש מביקורת עליו מכל מיני כיוונים. צובר מתח בגוף ובנפש. רגיל להימנע, ולהימנע דורש כנראה מאמץ
התקפי חרדה מופיעים באופן בלתי צפוי. ברגע כזה אני מרגיש שאין אוויר. נהיה חם מאד. חייב להתפשט. חייב דחוף לצאת למקום פתוח. מין קלאוסטרופוביה. פעם אחרונה זה קרה בטיסה לחו"ל. לא יכול להישאר שם. מדבר לעצמו כדי להתגבר על הפניקה. לא יודע מאיפה ומתי זה בא. נושם אוויר בלי חמצן. זה קורה יותר בתקופות
אני כותב לך איך נראה לי שהמחשבות שלך מייצרות או מגבירות חרדה:1.אתה רוצה כמובן "שהכול יהיה בסדר". כלומר, ששום דבר לא יפריע או לא יהיה לפי "התקן", או הנורמה. זה לגיטימי וכולנו רוצים בזה!2. אבל אם משהו "לא בדיוק בדיוק" בנורמה, בשבילך זה כאילו מבשר את הסוף, כאילו מוציאים אותך עוד מעט להורג. אין
הדימוי העצמי הוא מה שאני חושב וחש לגבי עצמי ולגבי הערך והאימון בעצמי. זוהי בעצם דמות פנימית שלי שנוצרה בילדות, וברבות הימים נצרבה בתודעה ובמוח שלי. אפשר לומר שממנה אני פועל ואליה אני חוזר ממסעותיי. מסקנה שלי מכך היא שהדמות הזו בתוכי כוללת מחשבות, רגשות, מצב גופני, גבולות ההישגים. הדמות כאמור נצרבה במוח. כמו
החוויה  של להיות "ליד עצמי". זה אומר שאני שומר מרחק מעצמי, כמה שזה נשמע מוזר. ברקע ההתפתחותי, אולי טראומות וניתוקים, או חוסר לגיטימציה ובשלות להיות שלם, להיות אני, ומי שאני במהות. יש חלק בי שמזכיר לי את הבחורה הזו, וגם הרבה אחרים, והוא להישאר ליד הדברים; אמנם להתקדם כל הזמן, אבל לא להגיע. אולי
בספר ״אפס מגבלות״ (2012) מנסח ג׳ו ויטלי היגד פשוט: "המאבקים שלנו בחיים הם לא עם מה שקורה לנו עכשיו, אלא לרוב הם עם אירועים וזיכרונות עבר שלנו שצפים ומעירים בנו רגש שלילי״. במילים אחרות, הספר אומר שכשאני נוסע, לדוגמה ומתעצבן שחותכים אותי בכביש, אני לא באמת מתעצבן על הנהג שחתך אותי. מה שבפועל קורה
אני למטופלת: את ובן זוגך כל כך מעורבבים! כל דבר שקורה אצלו מפעיל אצלך משהו וההיפך, ולא בהכרח לטובה. נוצר מעגל קסמים של תסכולים שמגבירים את עצמם ומסלימים כל קונפליקט ואי-הסכמה או עלבון. לא יודעים להבחין מה שלך ומה שלו, והקונפליקטים נועדו ללמד אתכם להכיר את עצמכם ולפתח שליטה על התגובתיות שלך ושלו. במצב
בעיסוקי כמטפל היה עלי ללמוד להרגיע את עצמי ואת המטופלים שלי, נוכח חיים בלחץ שהם כמעט שגרה בתרבות שלנו. כך הגעתי ללמוד טכניקות הרפיה וללמוד היפנוזה ובה אפשרויות רבות לתקשר עם התודעה ולהרגיע את הנפש. בהדרגה הבנתי שבעצם זהו אתגר גדול שהיה לנגד עיניהם של מטפלים ומורים מאות בשנים. הגורמים ללחץ נפשי הם רבים,
מעגל הפחד שלי. בראשית נולדתי וגדלתי בפחד; כשראיתי והבנתי שאני פוחד – התחלתי לשפוט את עצמי וכך לחיות עם שליליות כלפי עצמי; זה הופך להיות אני, הדמות הפנימית שאני חי אתה כ"פחדן". ראה פוסט "הפחד הראשון". הפחד הבסיסי אתו התחלתי צובר פחדים ללא סוף. פחד מהחיים ופחד מהמוות, פחד להיכשל ופחד להצליח, ופחד להעז,
ההשערה שלי היא שדפוס ההימנעות מתפתח ונשען על תגובות ביולוגיות אינסטינקטיביות כמו רתיעה שקיימת אצל בני אדם, וכנראה גם אצל בעלי חיים, מהינקות כרפלקס מול מגע לא נעים.  אצטט כאן קטע ממאמר שלי על הנשימה אשר מציג את הנשימה כסיסמוגרף  של החוויה  והתגובה הרגשית של האדם: "מיכאל  סקאי (1990), מורה ליוגה מטפל ומנחה של