כל המחשבות

על הדאגה. הדאגה היא תגובה נפשית אוטומטית נוכח איום קטן או גדול, ממשי או דמיוני (מחשבה). כבר כילדים התחלנו לחוש דאגה, כשההרמוניה עם הסביבה נפגעה מסיבה כלשהי. הילד-המתבגר-הבוגר מתרגל לדאוג כדי לרצות את הדמויות המשמעותיות ואת הסביבה. דאגה הופכת הרגל. הרגל הופך לטבע שני, ו"האדם הדואג" הופך לישות אוטונומית בתוכי שממשיכה לחיות ולגדול ולנהל
התבוננות בעניין להיות ב NOW. כשאני מנסה להיות ב NOW – אני מוצא עצמי הולך אל העתיד או אל העבר, או פונה לעסוק בעצמי; בעצם אני מתנתק מה NOW כי אני לא יכול להיות בו, מלבד פרקי זמן קצרים, ואני לא יכול להיות בו כי הוא תופעה וחוויה לא מוכרת בנפש ובמוח שלי. ההרגל
"פחד הוא החוויה הראשונה שחווה העובר ברחם. פסיכיאטר צ'כי בשם סטניסלב-גרוף, טיפל באנשים במשך שנים באל-אס-די, והוא גילה שכמה מהם חוו מחדש את לידתם, ובתוך חווית הלידה, השלב הראשון הוא של העובר ברחם, בלי שום תחושת "אני" או של הוויה. ואז, זמן קצר לפני הלידה, מתחילה התנועה הקצבית של הרחם, ואז יש אימה! פחד
משחקים בבובות. ילדים וילדות משחקים בבובות ובונים לגו ומזיזים צעצועים מכאן לשם ובחזרה. הם מגלים את העולם, מגלים שהם יכולים להשפיע. במשחקים עם ילדים אחרים הם מגלים שההשפעה מוגבלת. ביחסים עם ההורים הם לפעמים כל-יכולים ולפעמים הם חסרי השפעה לחלוטין. כשהם מגיעים לגיל בוגר הם מתפתים לפעמים לשחק באנשים כפי שהיו עושים במשחקי בובות
הבחורה הזו  רוצה/צריכה עולם מדויק, שהכול יהיה כמו שהיא צריכה שיהיה. עולם אידיאלי. שלא יהיו שינויים. שלא תצטרך להתמודד עם אי-ודאות, לקבל החלטות, לבחור. בעצם מרגישה שמה שהיא בחיים – זה לא מה שהיא בחרה. החיים והסביבה הובילו אותה. לכן יש אי-שביעות רצון בתוכה ותסכול עמום. כשהיא מתחילה על כורחה להשלים, מתעוררות כל השאלות
כשהתרגלנו לכך שהחיים הם תנועה ועשייה – איננו מסוגלים לחשוב על עצמנו ב"אי-עשייה" כאפשרות מציאותית לחיים. עשיה היא תנועה והרגשה ומחשבה; הכל תנועה. כשאנחנו עוצרים לרגע, הכל ממשיך לנוע בתוכנו ובמוח שלנו. המוח אינו מכיר אי-עשייה ואי-מחשבה. וכשיש מחשבות, מבחינתנו הן המציאות; אנחנו מאמינים שהם מציאות. מבחינה זאת, אם לא יהיו מחשבות – לא
מודעות לקץ. כשמתעוררת דאגה שמשהו יקרה לך או לקרובים לך, זה יכול להכניס אותך לחרדה, אבל זה גם יכול לגרום לך לחדד את המודעות לגבי היש, ולעובדה ששום דבר אינו מובן מאליו. אין הכוונה  להרגיע את החרדה, את זה אפשר לעשות בעזרת תרופת הרגעה, אלא להתעורר למודעות לגבי החשיבות של חייך ואחרים בחיים שלך,
החלק בי שמזכיר לי את הבחורה הזו, וגם הרבה אחרים, הוא להישאר ליד הדברים, אמנם להתקדם כל הזמן, אבל לא להגיע. אולי להסתובב סחור סחור ולא להגיע ולגעת במה שמשאלת הלב מתאווה לו. זה כמו באחד הפרדוקסים של זנון- בו ההלך מתקדם בכל צעד חצי הדרך למטרתו. האם הוא יגיע? בפועל ובמציאות – כן,
חיים בסרט. מרביתנו, חיים בשגרה נפשית, בה אני מצויים במחלוקת פנימית עם עצמנו ועם אנשים שונים בחיינו בהווה ובעבר. אנחנו ממשיכים התחשבנות רגשית עם ההורים, האחים, חברים, בני הזוג שלנו, וכמובן יריבים; וכך גם עם עצמנו, כועסים, שונאים, או מרחמים על עצמנו. זה כמו סדרה בה הדמויות משחזרות את עצמן, וכך נדמה שאנחנו חיים
כשזה יקרה – אאמין; וכשאאמין – זה יקרה. האחד מאפיין את התודעה בחיים הגשמיים; השני משקף את הנשמה והרוח. כך או כך, אתה רוצה שליטה על מה שקורה לך. בכל מקרה, ההתניה היא אופרציה של האגו שתמיד רוצה שליטה, וכך הוא נהיה קרבן של עצמו  ושל האמונות שלו. הוא יוצר סרט והוא חי אותו