החיים שלנו מתרחשים במימד הזמן; ככה גם אנחנו חושבים ומרגישים ומתנהלים. רצף זה מוטבע בתודעה האישית והקולקטיבית שלנו בתרבות. לכל אחד יש "יחסים" עם העבר ההווה והעתיד. העתיד יכול להיות מפחיד אבל גם מקום אליו אנו מפנים את משאלותינו; העבר יכול לרדוף אותנו ויכול להיות מקום להתרפק עליו ולחוש נחמה; ההווה יכול להיות מבלבל

ההורה הנרקיסיסט מציג את עצמו בפני אחרים, כולל ילדיו, כדמות אידאלית, מופת שיש ללכת בעקבותיו. המבט המתנשא שלו מקטין את האחר ומעלה את ערך עצמו. כשמדובר בילד, הוא נושא את החוויה של הפחתת הערך העצמי שלו, עם ההרגשה שהוא "לא מספיק טוב" לכל חייו, ובמקביל גם את המחשבה שהאחר הוא טוב ממנו. החוויה הזאת

אני אומר למטופלת שמצרה על כך ש"היא לא עובדת": "את לא עובדת כי יש לך כבר עבודה – לסחוב עליך את כל המשפחה. עבודה קשה מאד. יש בעיה שאת מתנהגת כמו ישו אבל אין לך את הכלים שהיו לו. את מתמלאת רחמים וחמלה לכל אחד ונשארת תקועה עם מטען ועם משקל עודף…"

נראה לי שכולנו מחפשים נוסחאות נכונות והגיוניות בהתמודדות עם החיים ויחסים עם אחרים. אנחנו מאמינים, מתחת לפני השטח, שיש תשובה נכונה, כמו 2+2 =4. אנחנו מסתכלים על אנשים מצליחים ומחפשים נוסחה המגדירה את "סוד ההצלחה", מתוך מחשבה שהנוסחה תפלס לנו את הדרך, בלי שנצטרך להשתנות. נוכחתי  שזה נכון בכל התחומים, גם בסקס, כשהוא או

אם אני פוחד שזה יקרה – זה כנראה יקרה, כשאני מאמין בפחד שלי, כלומר מאמין שהפחד שלי הוא מדבר  אמיתי ומוצדק. ואם זה אכן קורה, אני עוד יותר מאמין בזה ומתחיל להיערך להתגונן ולהימנע ממפגש עם גורם הפחד. כך אני נלכד בקורי הפחד שהאמנתי בו כל כך.

מתוך ספר "התקף התובנה שלי", מאת ד"ר ג'יל בולטה טיילור, חוקרת מוח מבריקה שלקתה בשבץ המוח השמאלי. היא מגלה שיש אישיות וחיים שונים למוח השמאלי ולמוח הימני שלנו. הקטע הבא ממחיש בצורה מרתקת את החוויה וההוויה של להיות נוכח. "המוח הימני שלי עוסק רק בעושר של הרגע הנוכחי. הוא מלא הודיה על חיי ועל

התקפי חרדה מופיעים באופן בלתי צפוי. ברגע כזה אני מרגיש שאין אוויר. נהיה חם מאד. חייב להתפשט. חייב דחוף לצאת למקום פתוח. מין קלאוסטרופוביה. פעם אחרונה זה קרה בטיסה לחו"ל. לא יכול להישאר שם. מדבר לעצמו כדי להתגבר על הפניקה. לא יודע מאיפה ומתי זה בא. נושם אוויר בלי חמצן. זה קורה יותר בתקופות

אני כותב לך איך נראה לי שהמחשבות שלך מייצרות או מגבירות חרדה:1.אתה רוצה כמובן "שהכול יהיה בסדר". כלומר, ששום דבר לא יפריע או לא יהיה לפי "התקן", או הנורמה. זה לגיטימי וכולנו רוצים בזה!2. אבל אם משהו "לא בדיוק בדיוק" בנורמה, בשבילך זה כאילו מבשר את הסוף, כאילו מוציאים אותך עוד מעט להורג. אין

הדימוי העצמי הוא מה שאני חושב וחש לגבי עצמי ולגבי הערך והאימון בעצמי. זוהי בעצם דמות פנימית שלי שנוצרה בילדות, וברבות הימים נצרבה בתודעה ובמוח שלי. אפשר לומר שממנה אני פועל ואליה אני חוזר ממסעותיי. מסקנה שלי מכך היא שהדמות הזו בתוכי כוללת מחשבות, רגשות, מצב גופני, גבולות ההישגים. הדמות כאמור נצרבה במוח. כמו