כל המחשבות

הפסיכואנליטיקן כריסטופר בולס, בספרו "צלו של האובייקט" (2000),  מספר על מטופל אשר "סובל ממחויבות יתר". הדינמיקה של יחס כזה לעצמי כאובייקט (כלומר, היחס שאני נותן לעצמי, כמו שהוריי נתנו לי) מורכבת ועשויה לנבוע ממספר כזה או אחר של יחסים פנימיים. במקרה זה הוא הוא חושש, שאם יתברר שהוא אכן נהנה מהיכולות שלו, יניח מישהו
הילד שנפגע מהורה נרקיסיסט אינו מסוגל לעזוב אותו; הוא עסוק כל הזמן באותו הורה בניסיון "לתקן" אותו או לנוס ממנו, וכך הוא נעשה בעצם משותק, מצב של freeze במערכת תגובת החירום של "הילחם או ברח". זהו מצב של "לא להקיא ולא לבלוע", מעין מחנק רגשי פרמננטי. הוא נהיה לעתים ההורה של ההורה, ברוח שירו
החיים כמסע, על-פי ליאו בוסקאליה (1985) בספרו "האהבה". השקעה בחיים היא השקעה בשינוי עד הסוף, ואיננו יכולים לדאוג למוות, משום שעלינו להיות עסוקים מאד בחיים! הניחו למוות לדאוג לעצמו. ואל תאמינו לעולם שחייכם יהיו שלווים – החיים אינם כאלה. כיוון ששינויים מתחוללים מסביבכם בלי-הרף, עליכם להמשיך ולהסתגל. פירושו של דבר שתהליך התהוותכם נמשך, אין
אלחנדרו חודורובסקי בספרו "ריקוד המציאות" (2018): "האמת היא שרוב הבעיות שיש לנו הן בעיות שאנחנו רוצים שיהיו לנו. אנו קשורים לקשיים שלנו. הזהות שלנו מורכבת מהם. אנו מגדירים את עצמנו דרכם. אין שום דבר מתמיה, אם כך, בעובדה שיש אנשים שמנסים לזייף ולחבל בפעולה הפסיכומאגית (שיטת טיפול); השתחררות מקשיים פירושה שינוי עמוק ביחס שלנו
נטליה גינזבורג: "האמצעי הנפוץ ביותר לשחרר את עצמנו מהשתיקה הוא ללכת לטיפול פסיכולוגי. לדבר ללא הרף אל אדם שמקשיב, שמקבל כסף להקשיב: לחשוף את שורשיה של אותה שתיקה, כן, דבר זה יכול אולי להניק נחמה רגעית. אבל השתיקה עמוקה ונמצאת בכל מקום. ואנחנו נשוב ונמצא אותה ברגע שנצא את דלתו של האדם שהקשיב לנו –
אלנה פרנטה: כל פעם שחשבה ללכת לטיפול פסיכולוגי היא ויתרה על הרעיון. מה גרם לה לוותר? : "המחשבה לומר לאדם זר, שאין לו שום משקל בחיי, כל מה שעובר לי בראש. זה הצטייר לי כמו אלימות, שאני-עצמי, ועוד בתשלום מסכימה להיות נתונה לה. הרגשתי שאני נכנעת לסחיטה, הנחתי כמובן-מאליו מין דיבור אילם של מטפל
אומנות ההשתהות השהות וההשתהות הן עצירת הפעילות הקדחתנית בגוף בנפש ובמוח או התודעה. זה ללכת הצידה, כביכול, מהאובססיה ומהטייס האוטומטי שלנו, ולשהות זמן ללא עשייה. אפשר ללמוד זאת בהדרגה תוך התבוננות במה שקורה לנו תוך כדי ההשתהות והשהיית הפעולה והפעילות שהיינו בה. מה לא נוח. מה עייף.  מה מפריע..בזה עוסק הקטע הזה. ההשתהות היא
"יום אחד אנחנו פוגשים את האדם המושלם. אנחנו נותרים אדישים, כי לא זיהינו שזה הוא. אנחנו צועדים אתו בשכונות העוני של העיר, לאט לאט אנחנו הופכים את ההליכה המשותפת להרגל יומי. ומדי פעם, אנו תוהים בהיסח הדעת  אם אין אנו פוסעים במקרה לצד האדם המושלם. אבל אנחנו די בטוחים שלא. הארץ והשמים לא נופלים,
"האדם המושלם יזהה אותנו ויבחר בנו מתוך אלף. אנחנו מחכים לו. בכל בקר כשאנחנו מתעוררים, אנחנו אומרים לעצמנו שיתכן שהיום הוא היום. וההקפדה שלנו כשאנחנו מתלבשים ומסתרקים, בהתאם, אינה יודעת גבול, וגוברת על החשק לצאת במעיל מרופט ונעליים בלויות וחסרות צורה. אלפי פעמים אנחנו מאמינים שאנחנו במחיצת האדם המושלם בעבורנו: לבנו דופק בסערה למשמע
קודם המכה, ההלם, פצע בבשר החי לפעמים זהו סיום והשמש לא זורחת יותר לאחר מכן, זמן לא ידוע, השתיקה והאלם לפעמים עד אין סוף, עד הקצה ממש כמו הד לאחר המפץ ואחר כך מופיעים מילים אחדות מדממות מדדות אחרי ההד הגדול אה, אה, אה, מעין התחלה או סוף גדול ואתה נעלם לתוך ההד הד,