ציטוטים מהספר "אישה שבורה" מאת סימון דה בובואר, 2011. הסיפור  הוא יומן שמלווה את המשבר של אישה בשנות הארבעים כשבעלה מנהל רומן.  סוף סוף אני רוצה לחיות קצת בשביל עצמי (עמ', 101) אני לא יכולה לשאת את העובדה שלא אהיה פנויה לגמרי לשרת את האנשים הזקוקים לי (102) זו הפעם הראשונה שאני מודאגת מאד

התבוננות: עקרונית, אין לקחת שום דבר כמובן מאליו ביחסים עם הזולת ובמיוחד בזוגיות. "מובן מאליו" זה להפסיק לראות או להרגיש את קיומו והשפעתו של משהו או מישהו בחיים שלך; לחוש אותו כחלק ממך או כ"רקע", או כבובה שאתה משחק בה, או כספק שלך, או כ"מאמי" שלך. אפשר לקחת גם את החיים כמובן מאליו. את

הווה. מה שהווה אינו ממש ידוע לאדם אלא באופן חלקי, בהתאם למה שתודעתו מכוונת אליו בזמן נתון, ובעיקרון נראה שהווה אינו מודע למרות שאנו פועלים בתוכו ומופעלים על ידו. זהו מעין פרדוקס. אפשר רק לחוות ממנו ולא באמת להבין אותו, ואפשר לזמן אליו מה שעולה על הדעת, כמו, למשל, להזמין פיצה, או לשים דיסק

על הנוכחות – התבוננות. כשאתה נוכח – אתה זז ממימד הזמן, כביכול עוקף אותו. המוח נרגע מהזמן, ובעקבות כך נרגעות  המחשבות. אתה מתחיל לשים לב שאתה נמצא. פשוט נמצא. זוהי רמה בסיסית אחת של נוכחות. אפשר שגם תבחין בסביבתך. סביבתך  הקרובה קודם כל; אט אט תהיה מודע למעגלים  גדלים והולכים של המרחב שלך. אולי

המוכרות חשובה לנו כי היא נותנת לנו בטחון. העולם נהיה צפוי יותר, מה שנותן הרגשת שליטה. אבל הצמדות למוכרות היא מנגנון הגנה מפני הזר והמוזר, מפני שינוי שמתרחש אצלי ואצל הקרובים לי,  ואולי גם מפני החיים שרוצים להגיע למרחב שלנו. יתכן שאנו מיצרים מוכרות ופמיליאריות ומרדימים את החושים ואת הפתיחות לחדש המצוי ומוצפן בכל

מנדלה של העצמי. כשאני נרגע מההמולה, נדמה שלא קרה דבר מאז שנולדתי. רק הגעתי לעצמי שלא ידעתי אותו. לא משנה מה עשיתי או לא עשיתי, תמיד הייתי מגיע לעצמי. זהו מעין "הידוע שלא נחשב" נוסח בולס, עצמי שהיה ידוע אבל לא חשבתי עליו, לא הכרתי אותו, לא הייתי מודע לנוכחותו. התינוק, הילד, הנער, הבחור,

מה אני משדר? אם אני רק משקף – אני מהדהד את האחר, אני מחזיר לו את החרדות וחוסר הביטחון שלו; אולי הוא צריך לראות גם משהו אחר, מישהו שיוביל אותו ויראה לו דרך. אבל אם הוא למרות העזרה, לא יכול לראות משהו אחר ממה שהוא מכיר בעצמו, זה אולי לא יעזור; כך חוזרים לפעמים

להיות ולחיות סיפור. איך שלא מסתכלים על חיינו – הם תמיד מייצרים סיפור. חלקו נוצר על ידי הסביבה, ורובו על ידי האדם עצמו. הסביבה היא המצע, הבמה עליה מתחולל הסיפור או המחזה של היחיד, כשהוא כותב וממחיז את הסיפור שהוא חי ומשחק אותו על במת החיים; הסיפור מתגבש בעזרת שחקני המשנה בסיפור ועם תגובת

על הדאגה. הדאגה היא תגובה נפשית אוטומטית נוכח איום קטן או גדול, ממשי או דמיוני (מחשבה). כבר כילדים התחלנו לחוש דאגה, כשההרמוניה עם הסביבה נפגעה מסיבה כלשהי. הילד-המתבגר-הבוגר מתרגל לדאוג כדי לרצות את הדמויות המשמעותיות ואת הסביבה. דאגה הופכת הרגל. הרגל הופך לטבע שני, ו"האדם הדואג" הופך לישות אוטונומית בתוכי שממשיכה לחיות ולגדול ולנהל

התבוננות בעניין להיות ב NOW. כשאני מנסה להיות ב NOW – אני מוצא עצמי הולך אל העתיד או אל העבר, או פונה לעסוק בעצמי; בעצם אני מתנתק מה NOW כי אני לא יכול להיות בו, מלבד פרקי זמן קצרים, ואני לא יכול להיות בו כי הוא תופעה וחוויה לא מוכרת בנפש ובמוח שלי. ההרגל