כל המחשבות

גם אני זוכר שלא היו לי מילים לתאר מה שקורה לי. פשוט עשיתי ופעלתי בלי באמת להבין מה קורה לי. בעצם היו לי מילים, אבל הם לא הצליחו "לדוג" מה שעובר בתוכי, כי זה היה מעבר למילים ולהגיון, או בניגוד להגיון כלשהו. אפשר לומר שחלקים גדולים מחיי היו כאלה, למרות שמילים היו השטח שלי.
הרגשת זרות וזמניות.זו אינה הרגשה שלילית או לא-נעימה; זאת הרגשה של שחרור מנטייה לחיפוש אובססיבי של שייכות והצמדות, והאשליה של תמידיות וקביעות של כאילו-נצח. זהו חלק מתהליך ההשתחררות שלי מאחיזה והצמדות, ותחושת מובחנות מהסובב. תחושת הזרות והזמניות נמצאת גם ביחסים עם הזמן. ארעיות – היא ההבנה שמחלחלת בתוכי ומשחררת אותי מהצמדות למחשבות על שייכות,
לכאורה אנחנו רוצים להבין. אבל אם נבין – זה יכול להיות כואב, כשנבין משהו שיזעזע אותנו; אם נרצה לא להבין – נמשיך לסבול את הסבל הרגיל שלנו. יכול להיות שזהו מצב האדם. אולי הוא פוחד לדעת. הוא בורח מידיעה עצמית, בורח מהנפש שלו.
בחדר צדדי שלנו, מונחת מזוודה ישנה. בעבר שימשה למסעות בארץ ובעולם. היום היא עמוסה במילים שלא בשימוש. מילים כמו "רקיע" או "חמדה" או "חופן", הן ממש לא פעילות. בכימיה יש רעיון של חומרים "פעילים" ו"לא-פעילים". החומרים או היסודות הלא-פעילים הופכים לפעילים כשמוהלים אותם עם יסוד אחר, כלשהו, או מסוים. ככה זה גם ביחסים בין
אקהרט טול מציג לנו בתור התחלה להיות צופים במחשבות שלנו, יותר נכון "לצפות בחושב". בדרך כלל אנחנו מזוהים ומזדהים עם המחשבות שלנו. מה שאני חושב זה אני וזה מייצג אותי. אני מזדהה עם המחשבות שלי ואני נעשה לכוד בהם. אני לא בעל הבית. הרעיון כאן, בדומה לתרגול מדיטציה בודהיסטית, ליצור מרווח ביני בעמדה של
אקהרט טולה ( Eckhart Tolle) מורה רוחני שהופיע ונכנס לתודעה דרך ספר שיצא לאור ב 1999. הספר תורגם לעברית בשם "כוחו של הרגע הזה" – THE POWER OF NOW, ובו טולה מפגיש אותנו עם רעיון הנוכחות ברגע הזה כדרך להשתחרר מהדפוסים התרבותיים והפסיכולוגיים של לחשוב על העבר, להצטער או להתגעגע אליו, ולהשליך את מאווינו
לרוב אנחנו מצויים בסיפור בו יש רצף זמן עבר-הווה-עתיד, ומשהו שאנחנו רוצים ומצפים ממישהו או ממצב מסוים. אנחנו בעצם בתסריט בו אנחנו מנהלים בראש שיחה או ויכוח עם מישהו או עם עצמנו. יש כל הזמן דיבור, שמשכנע, שופט, מתכנן, כועס, או חולם בהקיץ. פמה צודרון, מורה רוחנית, אומרת ש"אם אתה בסיפור שלך – אינך
מה אני צריכה לעשות כדי שיאהבו אותי? זאת השאלה שנזרעה בנפש הילדה הקטנה כשהרגישה לא אהובה וחשבה שאבא לא אוהב אותה. במבט לאחור, אפשר להבין שהילדה יצאה למסע כדי להוכיח שהיא ראויה לאהבה. הילדה חשבה שחסר בה משהו כדי לאהוב אותה. היא לקחה על זה אחריות, אפשר לומר. לפי הגיון זה – היא אולי
יש בתוכנו מעין "טקסט נפש סמוי" שמשקף את הנפש השלמה, את WHOLENESS; הטקסט הזה נחשף ומתגלה טיפין טיפין במהלך התפתחות פנימי של התודעה. אפשר לדמות זאת לחלקי פאזל שמוצאים את מקומם ברגע הנכון בנפש ובתודעה של האדם. זהו מעין תצריף שנבנה מחלקים קטנים ולאורך זמן לאדם שפתוח לעצמו. 
פסיפס. כשעוסקים באהבה, ניתזים רסיסים לכל עבר. פעם אתה מגלה תיאורים שונים של אהבה, ואתה מתפעל כשנראה לך שאתה מבין. לרגע זאת אהבה לאחרים, אתה מתקשה להבין מה זה אהבה לעצמי. לאחר שהבנת, אתה מגלה שאהבה לא יכולה להיעצר באובייקט זה או אחר, והיא מתפשטת ומהדהדת כמו אדוות באוקיינוס שקט של התודעה. אתה מגלה