בצילו של הנרקיסיסט

בכתיבתי על הנרקיסיזם עד כה (כהן, 2020), עשיתי הבחנה בין הנרקיסיסט המתעלל לבין קורבנותיו שנפגעו ממנו.  המוטיבציה שלי  בהבחנה זו הייתה פרגמטית:  להבין מה קורה בנפש הנפגע ולהתמקד בפסיכותרפיה שתסייע לו להיחלץ מהלפיתה של הנרקיסיסט, להרגיע את הסערה הפנימית הבלתי פוסקת, לתת תיקוף לרגשותיו ולערך העצמי שלו, לסייע לו להתמודד עם משימות החיים שלו, וליצור

התיאטרון של הנרקיסיסט

מי שחי עם נרקיסיסט חווה ומכיר את הדרמה  שהוא מחולל כחלק מהמערכה הגדולה שהוא מנהל מול מי שאינו מוכן למלא את התפקיד שנועד לו. במערכה זו הנרקיסיסט יוצר "דעת קהל" עם סיפור בו הוא הקורבן מצד אחד וצדיק מצד שני, מפזר לכל עבר קריאות שבר – מה עשית לו, איך פגעת בו ובכבודו וצריך לתלות

מלכודת הפחד

מלכודת הפחד. טבעו של הפחד הוא קודם כל איום: משהו לא טוב יקרה לך; מאחר שכבר קרו לך דברים לא נעימים, אז הזיכרון הגנרי של הפחד (אירוע, התניה, טראומה) מתעורר ומעיר בך את חווית האיום ברמה הפיזיולוגית הרגשית והתודעתית. מאותו רגע אתה לכוד בבועת פחד ומערכות החירום מופעלות והלוחם יוצא לדרך. זהו סוג של בלקאווט

מצב של אנומיה חברתית

אנומיה חברתית (בלבול או מבוכה ערכית) פוסט זה מתמקד לא באדם הפרטי ובחיי הנפש שלו, אלא במצב החברתי בו הוא נמצא וההשלכות של מצב זה על הנפש והתודעה שלו. אני מדבר על תופעה הידועה בסוציולוגיה כ"אנומיה", שהיא מצב של בלבול המתקיים ברמת הפרט והקולקטיב, כאשר נורמות חברתיות אינן ברורות, חלשות, סותרות או נעדרות. מצבים "אנומיים"

סבלנות

על סבלנות הגדרה. המושג "סבלנות" שגור בדיבור היומיומי, ויש לו משמעות רבה ביחסים ובתקשורת בין בני אדם. ברוח המילון, סבלנות מתוארת כאורך רוח, כעמידות, כיכולת להשהות תגובה, להמתין או לשאת סבל ואי נחת בלי להתלונן, או לשבור את הכלים. לעומת זאת חוסר-סבלנות היא העדר  יכולת זו, אי יכולת לחכות שמשהו יקרה. קוצר רוח. בשפה עממית

ההכחשה של הנרקיסיסט ושותפיו

הנרקיסיסט פוגע רגשית באחרים ומנער את חוצנו ממעשיו. הוא מצוי בהכחשה גורפת. לעיתים הוא מגייס ומספח אליו בני משפחה מסוימים שמזוהים אתו, משל היו חברי מפלגה נאמנים, כשאחד מבני המשפחה שהעז לומר "המלך הוא ערום" מותקף ומוקע כי שבר מוסכמה משפחתית אודות "שלמות המשפחה", "כבוד המשפחה", "נאמנות למשפחה" או אפילו "קדושת המשפחה". כלומר, למשפחה יש

מדיטציה ונוכחות 16

Whenever you deeply accept this moment as it is – no matter what form it takes – you are still, you are at peace. Stillness speaks, p.6 – Eckhart Tolle התבוננות. אני מתבוננן בזה ומגלה כמה קשה "לקבל את הרגע הזה כמות שהוא". כל מה ש"אני" מתנגד לזה. אני לא מכיר את עצמי ללא מאבק,

החיים כמסע לגילוי עצמי

אני מבין שהמסע של אדם בחייו, זה לגלות את עצמו. לפעמים הוא יודע את עצמו מוקדם בחייו (כמו מוצרט, דרך כישרונותיו, למשל), ובעיקרון הוא אמור לגלות את עצמו, את ייחודו, מהר או לאט יותר, בעזרת בחירותיו, הקשבתו, ומחויבותו לדרך שמתגלה לו. הגילוי הזה, הוא אופציה לאדם שמתעורר מתרדמת הבורות והגורל, ולעתים זוהי גם התגלות והארה.

בריאת הנפש והתודעה

עם בריאת העולם (כמתואר בבראשית) נוצרה ונצרבה הנפש והתודעה של האדם סביב שלושה מעשים של אדם: המעשה הראשון הוא אכילה מעץ הדעת, בה אדם מפר איסור של הבורא ומרגע זה הוא יוצא מגן עדן ונעשה על כורחו אחראי למעשיו ולקיום. המעשה השני הוא כשאדם מסתתר בגן ואלוהים שואל את השאלה הראשונה: "אייכה?!". המעשה השלישי הוא

להיות חסר בית

הפסיכולוגיה של חסרי הבית. תמיד היו כאלה. אבל בעשרות השנים האחרונות זה הפך למגיפה. איך ולמה זה קורה? אני חושב שזה קורה די מהר. משהו כנראה מתערער בנפש וביכולת ובמוטיבציה לשרוד ונופלים לשם במדרון חלקלק וזה לא נעצר. הרגשת החיבור (attachment) לחיים ולאנשים מתערערת. הדרך חזרה זה כמו לטפס על צוק. זה כמעט בלתי אפשרי.