החיים כמסע לגילוי עצמי

אני מבין שהמסע של אדם בחייו, זה לגלות את עצמו. לפעמים הוא יודע את עצמו מוקדם בחייו (כמו מוצרט, דרך כישרונותיו, למשל), ובעיקרון הוא אמור לגלות את עצמו, את ייחודו, מהר או לאט יותר, בעזרת בחירותיו, הקשבתו, ומחויבותו לדרך שמתגלה לו. הגילוי הזה, הוא אופציה לאדם שמתעורר מתרדמת הבורות והגורל, ולעתים זוהי גם התגלות והארה.

בריאת הנפש והתודעה

עם בריאת העולם (כמתואר בבראשית) נוצרה ונצרבה הנפש והתודעה של האדם סביב שלושה מעשים של אדם: המעשה הראשון הוא אכילה מעץ הדעת, בה אדם מפר איסור של הבורא ומרגע זה הוא יוצא מגן עדן ונעשה על כורחו אחראי למעשיו ולקיום. המעשה השני הוא כשאדם מסתתר בגן ואלוהים שואל את השאלה הראשונה: "אייכה?!". המעשה השלישי הוא

להיות חסר בית

הפסיכולוגיה של חסרי הבית. תמיד היו כאלה. אבל בעשרות השנים האחרונות זה הפך למגיפה. איך ולמה זה קורה? אני חושב שזה קורה די מהר. משהו כנראה מתערער בנפש וביכולת ובמוטיבציה לשרוד ונופלים לשם במדרון חלקלק וזה לא נעצר. הרגשת החיבור (attachment) לחיים ולאנשים מתערערת. הדרך חזרה זה כמו לטפס על צוק. זה כמעט בלתי אפשרי.

הנרקיסיסט ושותפו לקשר: שיח נרטיבים בין הנרקיסיסט והמרצה (pleaser)

"Despite all the beating he never forgets the master"  מ"ימי הנטישה" מאת אלנה פרנטה תקציר. המאמר דן ביחסים ובתקשורת בין הנרקיסיסט ובן/בת הזוג שמרצים אותו, כשיח בין נרטיבים, דפוסי חשיבה והתנהגות המקובעים כסיפור אישי של כל צד בדיאדה: האחד רוצה והשני מרצה, אבל שניהם אינם שבעי-רצון על רקע נוקשות הדפוסים וקושי לקבל שינוי בתפיסת העצמי

הנרקיסיסט ושותפו לקשר

      הנרקיסיסט ושותפו לקשר: שיח הנרטיבים בין הנרקיסיסט והמְרֵַצֵה (pleaser)  "Despite all the beating he never forgets the master" – מ"ימי הנטישה" מאת פרנטה הנרקיסיסט רוצה ורוצה ואינו מרוצה, והמרצה (the pleaser) מרצה ומרצה וכל רצונו שחברו יהיה מרוצה, ומתוסכל מכך שאינו מצליח במשימה למרות כל מאמציו. כך מתנהל  מעין ריקוד בין השניים,

המסע של האדם בזמן בארבעת הקוורטטים של ט.ס. אליוט

המאמר פורסם בכתב עת ספרותי "נתיבים" גיליון 15 (יולי- אוגוסט, 2017). פתיחה. ארבע הקוורטטים של ת.ס. אליוט היא מסה פואטית, מוסיקלית, על הזמן ועל מעגל החיים, על תעתועי המחשבה של האדם ושיגיונו של המין האנושי אשר זז בתוך הזמן ומזיז את התודעה מהעבר לעתיד ולהפך ונמצא תוך כדי כך מידי פעם בזמן הווה, עם משאלה סמויה

"רק שתהיו מרוצים!"

על דפוס הריצוי והשלכותיו השליליות פוסט זה אינו מציע תגלית פסיכולוגית חדשה, אלא בא להציג תקריב על  דפוס התנהגות של ריצוי אחרים, דפוס כה שכיח אצל רבים עד שאיננו מבחינים בו כמעט, מאחר שהפך לנורמה תרבותית שמסמנת את ההתנהגות הנכונה של "האדם הטוב", זה שאנו אומרים עליו ש"הוא בסדר". הוא יכול להיות נוח לסביבה, משתלב לכאורה

מי חובר לנרקיסיסט?

מי חובר לנרקיסיסט? בהמשך למאמר קודם "צריך שניים לטנגו: מי רוקד עם הנרקיסיסט?" שמציג את אופי היחסים הבעייתי בין הנרקיסיסט לשותפו לקשר, אני משרטט כאן, בהסתמך על מה שפורסם בספרות המקצועית, כמה דפוסי אישיות שחוברים לנרקיסיסט. אלו הם המרצה ( PLEASER), הקורבן (VICTIM), והקדוש המעונה (MARTYR). הדחף של אנשים עם דפוסים כאלה הוא לגרום לאחרים

מדיטציה ונוכחות 14

Surrender does not transform what is, at least not directly. Surrender transform you. When you are transformed, your whole world is transformed because the world is only a reflection. (אקהרט טולה עמ' 134) מה שנאמר כאן נקשר להבנה של המונח/מושג SURRENDER – שפירושו המילולי הוא וויתור, כניעה, התמסרות. כשאדם מתרגל היות ב NOW הוא מתרגל

מדיטציה ונוכחות 15

אנחנו נוטים להדבק תוויות לעצמנו ולאחרים, וגם נוטים להאמין בזה. על כך אומר טולה: "האמונה בתווית שמישהו מדביק למצבך הנוכחי והזמני משמרת את המצב, מעצימה אותו והופכת אותו למציאות מוצקה לכאורה.. זה מעניק למצב לא רק מציאות ומוצקות, אלא גם המשכיות בזמן שלא הייתה לה קודם". (טולה,  134). בקטע זה אפשר לזהות תמצית החשיבה הבודהיסטית