,
אתי הילסום – חיים כרותים
אתי (אסתר) הילסום (1914–1943) הייתה סופרת ואינטלקטואלית יהודייה-הולנדית, שנודעה בזכות היומנים והמכתבים שכתבה באמסטרדם ובמחנה המעבר וסטרבורק במהלך הכיבוש הנאצי. כתביה, שפורסמו עשרות שנים לאחר מותה (ביניהם "חיים כרותים" ובהוצאה נוספת "השמיים שבתוכי"), מתעדים מסע רוחני עמוק ותובנות הומניסטיות יוצאות דופן אל מול זוועות המלחמה. היא נרצחה במחנה ההשמדה אושוויץ בנובמבר 1943, בגיל 29. המסע מתועד ביומניה שנים 1941-1943. היא כתבה את היומנים בזמן היותה בטיפול נפשי-אצל יוליוס ספיר, פסיכו-כירולוג (מאבחן בכף היד) ותלמידו של קארל יונג, היה המטפל, המורה הרוחני ואהובה של אתי הילסום. הקשר ביניהם, שהחל כטיפול פסיכולוגי ביוזמת ספיר, הפך למניע המרכזי לכתיבת יומניה ולצמיחתה הרוחנית העמוקה אל מול המלחמה. ספיר נפטר ממחלה בספטמבר 1942, זמן קצר לפני שהגסטפו הגיע לעצרו, ואתי המשיכה את דרכו הרוחנית עד למותה.
להלן קטעים מיני רבים, מהם אפשר להתרשם ממנה, מאישיותה והמעוף מרחיק לכת שלה בגיל הצעיר שלה (28). מסמך נדיר.
"כשאני אומרת "לסגור חשבון עם החיים" אני מתכוונת: אפשרות המוות הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, המוות נתן לחיי מימד נוסף משום שאני מכירה בו ומשלימה עימו, משום שאני רואה בהכחדה חלק מהחיים. כלומר, אני כבר לא מקריבה חלק מהחיים העכשוויים שלי על מזבח המוות, בכך שאני פוחדת ממנו ולא משלימה עמו; הפחד והאי השלמה גורמים לכך שכל מה שנותר לנו הם חיים עלובים ומעוותים שקשה לקרוא להם חיים. זה נשמע פרדוקסאלי כמעט: בזה שאדם מגרש את המוות מחייו, הוא אינו מצליח לממש את החיים במלואם, ובכך שהוא נותן למוות מקום בחייו, הוא מעשיר אותם ומוסיף להם מימד. זה העימות הראשון שלי עם המוות. מעולם לא ידעתי איך להתמודד אתו. היחס שלי אליו בתולי כל כך. מעולם לא ראיתי גווייה של מת. קשה להאמין, העולם זרוע מיליוני מתים ואני בת 28 ועדיין לא ראיתי גווייה אחת. כבר שאלתי את עצמי לא פעם: מה בעצם יחסי למוות? אבל מעולם לא התעמקתי בשאלה הזאת, חשתי תמיד שטרם הגיע הזמן להתעמק בה. ועכשיו המוות עומד מולי, בלי כחל ושרק, אני רואה אותו בפעם הראשונה, ועם זאת דומה שהוא מכר ישן, שמקומו בחיינו ועלינו לקבל אותו. הכול פשוט כל כך. אין צורך להתעמק ולהתפלסף בנושא פתאום הופיע המוות בחיי, בחשאי, והוא גדול ופשוט ומובן מאליו. הוא נקלט בחיי ואני יודעת שם מקומו (חיים כרותים, עמ' 92-93)…
דרך החשיבה הזאת הולכת ומתחזקת אצלי בזמן האחרון: גם בפעולה הכי רגילה בחוויות היומיום מסתתר קורטוב של נצח. כשאני עייפה או חולה או עצובה או חרדה, אני לא לבדי, אני חולקת את התחושות האלה עם מיליוני בני אדם לאורך כל ההיסטוריה, וכל זה הוא חלק מהחיים והחיים יפים וגם חוסר המשמעות שבהם הא רב משמעות, אם רק יודעים להקנות לכל דבר את מקומו וחיים את החיים כשלמות אחת; ואז ם מתגבשים בדרך זו או אחרת למשהו שלם ומלא. וברגע שאדם רוצה לבטל חלקים מן המכלול הזה ומחליט באופן שרירותי ועל דעת עצמו שאת זה הוא מקבל ואת זה הוא לא מקבל, הכול נראה חסר משמעות, משום שאין כאן שלמות והכל נעשה שרירותי (חיים כרותים, עמ' 94)….
