16.9.2026

להגן, לגונן, לפנק, לעטוף

מבט מחדש על נושא הגנת-יתר על-פי אלפרד אדלר

 

"אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו;

 אם הוא יחזור, הוא שלך;

אם לא, הוא מעולם לא היה שלך"

מיוחס לריצ'ארד בך

 

לאחר שתחילה התקבצו יחדיו אבות הפסיכואנליזה – זיגמונד פרויד, קרל גוסטב יונג ואלפרד אדלר – סביב ההכרה בתת-מודע ככוח מרכזי בנפש האדם, הם התפצלו בהמשך לכיוונים תאורטיים שונים. יונג פנה לחקר התת-מודע הקולקטיבי והארכיטיפים; פרויד דבק בתורה הפסיכודינמית הקלאסית המבוססת על דחפים וקונפליקטים תוך-נפשיים; ואילו אדלר פיתח את "הפסיכולוגיה האינדיבידואלית", שהדגישה את הדינמיקה החברתית, את יחסי הגומלין במשפחה ואת הזיקה שבין הילד, אחיו וסביבתו.

מתוך פרספקטיבה קלינית ארוכת שנים, ניכר כי הפסיכותרפיה העכשווית נטתה לעיתים להצניע את תרומתו של אדלר לטובת מודלים מורכבים של "יחסי אובייקט". אולם אבחנותיו של אדלר על מקורות המצוקה הנפשית נותרות מדויקות להפליא, כפי שנוסח מחדש ברב-המכר העכשווי של קישימי וקוגה, The Courage to Be Disliked (Kishimi & Koga, 2018): "כל הבעיות הן בעיות של יחסים בין-אישיים".

במקום להתמקד בפתולוגיה של ייצוגי אובייקט מופנמים שאינם נגישים בקלות למודעות, אדלר בחן את המאבק הממשי של הילד לתפוס מקום ולהשיג תחושת שייכות וערך בתוך המערכת המשפחתית (הקונסטלציה המשפחתית). דינמיקה זו משתקפת באופן מובהק גם בעבודה עם קבוצות: חברי הקבוצה נאבקים ללא הרף "לתפוס מקום", לזכות בהכרה מעמיתיהם, ולמצב את המנחה כדמות הורית מארגנת ומלכדת. במסגרת זו, אחד המושגים המרכזיים המשבשים התפתחות חברתית בריאה הוא הגנת-יתר (Overprotection).

הגנת-יתר (Overprotection) מתוארת כסגנון הורות שבו המבוגר מגן על הילד באופן מופרז מתסכולים ומבצע עבורו משימות שהוא מסוגל לעשות בעצמו. אדלר ראה בדפוס זה גורם הרסני המונע התפתחות חוסן ומסוגלות, ומקבע סגנון חיים לקוי המלווה את הפרט אל בגרותו. במקום לפתח רגש ביטחון  בריא, הגנת-היתר משדרת במובלע לילד שהוא חלש, ובכך מקבעת את רגש הנחיתות הטבעי שלו לכדי תסביך נחיתות משתק. התוצאה היא תפיסת עולם חרדתית המולידה נטייה לנסיגה, חרדה חברתית והימנעות ממשימות החיים (עבודה, חברה ואהבה), תוך שימוש בסימפטומים נפשיים כדי להעביר את האחריות לסביבה.

אני רוצה להניח שלהורה המגונן יש כוונות טובות. הוא רוצה להקל על הילד, רוצה שירגיש טוב, שירגיש שהא אהוב, עוזרים ושומרים עליו מכל פגע. הצורך להגן ולעתים לגוננן על ילדינו הוא עקרונית ברור, אולי לכל מי שנכנס לתפקיד ההורות. זהו ערך מופנם בתוכנו וכמו מובן מאליו, לכאורה, רק השאלה היא איך בפועל מפרשים ומבטאים זאת  הלכה למעשה ביחסים השוטפים עם הילדים. הפסיכואנליטיקאי אלפרד אדלר (1927) שהזכרתי  טען בזמנו שהזנחה והגנת-יתר פוגעים באותה מידה בפיתוח תחושת מסוגלות עצמית ועצמאות של הילד ומונעים ממנו לפתח זיקה חברתית – עניין ויחסים עם אחרים. הזנחה היא לא לספק לילד מה שהוא צריך כדי לגדול (אהבה, הדרכה, ליווי, דאגה) והגנת-יתר היא לעשות עבורו מה שהוא יכול לעשות בעצמו (וכך הוא מקבל הגנת שווא, פטור מאחריות ופינוק). שניהם פוגעים בהתפתחות של עצמאות אצל הילד. הוא לא מתנסה בחקירת הסביבה ולא לומד להכיר את היכולות  והגבולות שלו בתחומים שונים ולא מסתדר ומתמודד בעצמו עם שום דבר. גוננות יתר, שמתבטאת בפינוק, היא לעטוף את הילד וללמד אותו לחיות בתלות עם הסביבה ובמהלך הזמן להתמכר, פשוטו כמשמעו, לזה שעושים בשבילו. הוא יכול להתפתח להיות נרקיסיסט ועריץ מול משפחתו וכל העולם ולדרוש שיעשו את רצונו. בקצה השני, הוא יכול להתפתח עם הרגשה של "כלומניק", אחד שלא מרגיש את עצמו, אחד שלא פיתח שום דבר בעצמו ובשביל עצמו עם קושי גדול בפיתוח יחסים עם אנשים והתעניינות בהם. הוא למד להיות לא-אחראי על שום דבר. בעצם הכול וכלום נמצאים באותו אדם. הוא גם יכול להפוך לנרקיסיסט סמוי, להפעיל אחרים בהיחבא או בגלוי לתת לו מה שהוא צריך בלי ליצור קשר של הדדיות ומחויבות. פגשתי נפגעי נרקיסיזם שסבלו מהורה כזה.

דוגמה מהחיים והדיווח של הסופר יעקב בוצ'ן בספרו "ילד שקוף" של יעקב בוצ'ן (1989), בו הוא מתאר דאגה והגנת-יתר של ההורים, ואת התוצאות של גישה זו על התפתחותו הנפשית: "אני יודע שהחיים עם הוריי רוקנו אותי. איש ריק. איש שאין אפשרות להשביע אותו. תמיד הגנה מלאה אבל גם בושה בהם. לא היו לי חיי משפחה נורמליים. לא היה לי מודל. רק התמסרות חולנית שלהם ושמירה והגנה. לא העמידו אותי בשום ניסיון. התוכן המרכזי בחיי הוא פחד. פחד מפני מכות, פחד מפני אלימות, מפני הפתעות, מפני עוני, מפני מחלות, פחד להילחם. פחד לבכות לפני אימא, לפני לאה'לה, לפני הילדים. פחד להביע רגשות. פחד לכעוס. פחד להגיד לא. פחד להגיד כן. מסוגל לרצוח". כאן אפשר לראות עיוורון רגשי של ההורים שהתבטא בהשלכה מסיבית של החרדות שלהם על בנם, שעמעמה את תחושת העצמיות והאוטונומיה שלו כילד וכאדם (מוזכר בספרי (2020).

באחרונה פגשתי שני גברים בשנות הששים אחד אב לשני בנים (בשנות הארבעים), והאחר אב לשתי בנות בוגרות (בשנות השלושים). האב לבנים מתלונן שילדיו מנצלים אותו והבכור סוחט אותו ומרושש אותו. מסתבר שהוא מהמר כפייתי. האב מספר שבילדותו אימו הייתה עפר לרגליו ובעצם הוא משחזר אותה ואת התנהגותה. הוא כאילו לא פיתח אישיות משל עצמו ורק עושה "קופי-פיס" ולא חווה הדדיות בריאה. השני, האב לבנות עושה בשביל בנותיו הכול, קונה להן מה שצריכות, כולל סיגריות, מתוך אמונה שהוא נוהג כאבא טוב. אלה וגם אלה לא פיתחו "זיקה חברתית" כלשונו של אדלר, כלומר אין להם חברים וגם לא שייכות כלשהי מחוץ לבית ההורים.

אני מציע לכנות דפוסים אלה כ"הגנת-יתר נרקיסיסטית" במובן זה שהגנה גוננות ופינוק מופרזים אלה באים מעולמם הפנימי החרדתי חסר אימון של ההורים בחיים. אפשר לשער שהגנת יתר יכולה לשקף גם חסך של ההורה המגונן כילד, או חוויה שלו של העדר הורה מגונן. על רקע דיון זה אני מציע לראות כאן את הנרקיסיזם בהקשר זה לא מתוך החסר, כפי שמקובל לראות, אלא מתוך העודף, העוטף, המסמם שלא נותן לילדים לגדול ולפחח נפש ואישיות משלהם. המפונק התרגל שעושים בשבילו, לא הפנים חוויה וערך של קח-ותן ביחסים עם הזולת, לא פיתח מסוגלות לנהל את עצמו (agency) וליצור התקשרות עם אחרים. סוג הנרקיסיזם הזה פחות גלוי ומוכר מאחר שלכאורה הורים מגוננים מוערכים כהורים טובים ויש להם כסות נורמטיבית. הם נחשבים להורים טובים, ובעצם הם הגזמה חסרת גבולות של הצורך הטבעי שלנו להזין ולהגן על ילדינו. לא קורה שום דבר בחיי הילדים שנשארים כלואים בבועה אוטיסטית של ההורים, כמו במקרה של יעקב בוצ'ן שתיארתי קודם.

הדפוס פוגע עמוקות בזיקה החברתית של הפרט. ילד המגונן-יתר על המידה מתרגל לקבל ללא נתינה ומצפה שהעולם ישרת אותו. כשהוא משתלב בחברה או בקבוצה טיפולית ומגלה שהסביבה אינה נענית לדרישותיו, הוא חווה תסכול עמוק, מתקשה לשתף פעולה ונסוג במקום לתפוס מקום בריא ושייך.

בשני המקרים המנגנון ההתפתחותי משתבש לחלוטין: הילד נותר ללא הכלים הנחוצים לפיתוח מסוגלות עצמית, חוסן נפשי ותקשורת בין-אישית בריאה. בקצה ההזנחה, הילד מסיק שהעולם קר ומאיים ושאיש אינו דואג לו, ולכן הוא מפתח סגנון חיים חשדני ומבודד. בקצה הגנת-היתר, הילד לומד שהעולם מסוכן והוא עצמו חלש מכדי להתמודד, מה שמוליד תלותיות וחרדה. בסופו של דבר, שני הנתיבים ההפוכים הללו מובילים לאותה תוצאה הרסנית בבגרות: הפרט אינו מאמין ביכולתו להתמודד עם משימות החיים, מתקשה ליצור יחסים שוויוניים עם אחרים, ומתקשה לתפוס את מקומו הטבעי והתורם בתוך הקבוצה והחברה.

מעניינת ההשקה התיאורטית בין המבט התוך-אישי של פרויד כשמדובר בנרקיסיזם לעומת המבט הבין-אישי של אדלר עם אותו נושא. בעוד פרויד מתמקד בהיבט התוך-אישי, שבו הנרקיסיזם והנסיגה למחלה הם מנגנוני הגנה של האגו מפני חרדה פנימית (כשהרווח המשני הוא תוצר לוואי שלהם), אדלר מעתיק את הזירה למרחב הבין-אישי והמטרתי.

כאשר הילד אינו מקבל את מבוקשו, הוא לומד לתמרן את סביבתו. שימוש ב"רווחים משניים" – כגון חולשה, מחלה או פגיעות – מעניק לו הצדקה חברתית לקבל יחס מיוחד. הדבר מאפשר לו לכפות על הסביבה לוותר לו, לטפל בו, וחשוב מכך – לפטור אותו מהתמודדות ומחובות.

כשהילד לא מקבל מה שהוא רוצה הוא מתמרן את הסביבה בדרכים שונות, בין היתר ע"י "רווחים משניים" ממצבים שנותנים לו הצדקה לקבל יחס מיוחד, למשל כשהוא חולה, או שנפגע בדרך כלשהי; זה מאפשר לו להימנע מלהתמודד עם בעיה מסוימת או שהוא כופה על הסביבה לוותר לו ולטפל בו. מי שהפך לנרקיסיסט הוא מבחינת אדלר זה אדם שלמד להפיק רווחים משניים מכל מצב ולעשות הון פוליטי מכל בעיה שלו, כלומר הוא משתמש בבעיה כדי לשלוט באחרים, מה שמוכר עתה כנרקיסיזם.

ביבליוגרפיה

בוצ'ן יעקב (1998). ילד שקוף. הוצאת זמורה ביתן.

כהן, מ. (2020). מי רוקד עם הנרקיסיסט? רסלינג: תל אביב.

Adler, A. (1927). Understanding human nature (W. B. Wolfe, Trans.). Greenberg.

Kishimi, I., & Koga, F. (2018). The Courage to Be Disliked: The Japanese Phenomenon That Shows You How to Change Your Life and Achieve Real Happiness. Atria Books.