איך שמוותרים עלי: מונולוג של נטישה

המונולוג נכתב בהשראת הספרים של סמדר גונן – "חרדת האינטימיות" (2019) ו"שיחזור אינטימי" (2009) ו"פתאום אביב בסתיו" (2015) שכתבנו ביחד.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא יכולה להשלים עם זה שמוותרים עלי כה בקלות. קודם הורי שהיו עסוקים בענייניהם שתמיד היו חשובים ממני. הלכו ובאו. נסעו לחו"ל בשליחות. או נסעו לפגישה בירושלים. ברקע שמעתי שאלו דברים חשובים מאד. אבא שלי הביא עולים לארץ. אימא שלי הייתה מורה. חרוצה. מסורה לתפקיד שלה ולעשות מה שצריך. אני נעלמתי לה מרשימת המשימות שלה. הייתי צריכה להזכיר לה אותי על ידי נדנוד בכל מיני דברים. והיו לי גם פחדים, במיוחד בלילות, בחושך, כששמעתי את יללות התן שהרגשתי שהוא ממש בצד שני של החלון. אחים שלי קראו לי פחדנית ואולי הם צודקים. באמת פחדתי. יותר מילדים אחרים נראה לי. אז הבנתי שאני פחדנית. אז גם קשה לי עם הפחד וגם קשה לי עם זה שאני פחדנית. הרגשתי שלא בסדר שאני מתלוננת אבל לא יכולתי לשלוט בזה. אמרו לי שאני קוטרית ועוד כל מיני שמות שנותנים לילדים חריגים. הרגשתי אמנם חריגה אבל זה לא היה בגללי. ככה היו החיים שלי בילדות במשפחה ובבית הספר. היו כאלה שהם בסדר וכאלה שלא כל כך. אני כנראה הייתי לא כל כך. היו לי מלבד פחדים כל מיני חלומות ופנטזיות וחשקים ואהבות נסתרות וגלויות וכל הזמן התאהבתי והתגעגעתי ותמיד הרגשתי שיש עוד שאני לא מקבלת. שהכול נגמר מהר מדי. גם האהבות שלי. וככה עברה לי הילדות המוקדמת ואחריהן באו שנות ההתבגרות בהן הייתי לא מרוצה ולכן התווכחתי עם כולם, וכולם התעצבנו עלי. האמת שהייתה לי אהבה כלשהי להורים שלי אבל לא באמת הייתה להם נוכחות בחיים שלי. הם לא היו היכן ואיך שהייתי צריכה אותם. הבדידות נהייתה חברה שלי, כמו הסיגריות שהתחלתי לעשן. אהבתי הרבה דברים באוכל, במסיבות, ובחברה, אבל אישית לא הרגשתי שהחיים נוגעים בי עמוק בפנים. יש לי או אין לי הורים? הייתי כאילו שואלת את עצמי. הם בטח היו שם, אבל הרגשתי שיש להם חיים אחרים שאני לא חלק מהם. כך התקבעה בי ההרגשה שבעצם אין לי הורים. שאני סוג של יתומה. מצאתי סיפוקים בהתאהבויות שלי ובחלומות על העתיד בו אהיה סופרת או חוקרת ותהיה לי אהבה גדולה ואמתית. העתיד היה בשבילי מקום בטוח בו יאהבו ויעריכו את מה שאני, כי אני עצמי, כשלא הייתי מקשיבה לביקורת ולשמות הגנאי שנתנו לי, אהבתי את עצמי, את מי שאני. לא הבנתי, אז וגם היום, איך זה שהיא והיא והוא והוא לא מתפעלים ממני ולא מחפשים אותי, לא רוצים מאד בקרבתי, שאני לא חסרה להם, שהם לא זקוקים לי. הקטע הזה לא נרגע אצלי אף פעם. מלבד הבנים והגברים שהייתי מתיידדת אתם, היו גם חברות שהייתה בינינו חברות עמוקה. אפשר לומר אהבה. אינטימיות. יחסים עמוקים. התגעגענו כל הזמן. זה היה המודל שלי ליחסים שהם לא מנות של צנע, שצריך להסתפק בהם כי זה מה יש. וככה עברתי עם כל החברות שלי סערות נפש סביב יחסים אינטנסיביים ואינטימיים ורובם עלו על שרטון או הסתיימו בקול ענות חלושה. אצלי, הכול נשאר בתוכי. זה כמו אגרוף שאתה מקבל לתוך החזה או בבטן, ואתה מתקפל והצעקה ניתקת מגרונך, או כמו נפילה לתהום מבלי להגיע לתחתית. או פשוט סוג של מוות. אני מריצה את הסרטים של החברויות שלי שוב ושוב ולא מבינה למה היו צריכים להסתיים ככה. למה. מבחינתי אין הצדקה לכול הסיומים האלה. שום דבר לא הצדיק סיום סופי של החברות. במהלך השנים הבנתי שיש לי מה שמכנים "חרדת נטישה", מצב בו הילד, בכל גיל שהוא, אינו יכול שיעזבו אותו. הוא חווה התרחקות כנטישה. קראתי על זה והסבירו לי את זה אנשי מקצוע אבל זה בעצם לא משנה. נטישה היא נטישה היא נטישה. רגל שבורה היא רגל שבורה. מי באמת מתרפא בעזרת הסברים. מי נעשה שבע מדיבורים. מי מתחמם מהרצאות מלומדות. הפסיכולוג הראשון והשני והשלישי הזמינו אותי לבדוק למה היו הפרדות ולמה אני מרגישה אותן כנטישות. אחרי אין ספור שיחות מעניינות שום דבר לא שכנע אותי למה בעצם מוותרים עלי. הבנתי שאולי אין לי גבולות בעולמי הרגשי וזה קשה כנראה לאחרים, ובכל זאת, ולמרות זאת, נשארתי עם השאלה המדממת למה אחרי הכול מוותרים עלי. מתנתקים. נעלמים. מתים. איך יכול להיות שמה שהיה טוב ונפלא כל כך מסתיים לפתע. הפסיכולוג האחרון אמר לי שהבעיה שלי היא לא "חרדת נטישה". הבעיה היא שאני נטושה באופן אונטולוגי. כמו ההבדל בין רגשות אשמה ואשמה, בין להרגיש אשם על משהו, ובין להיות אשם, למשל בתאונה. אני חשה ומרגישה נטושה בבסיס. זה לא משהו שנרפא מיחסים בערבון מוגבל. הנטושה חיה את החוויה כמצב קיומי תמידי. היחסים שיש לי עם אנשים נוגעים במקום הנטוש הזה בתוכי אבל אינם יכולים לשנות אותו. באחרונה נאמר לי שאם אקבל את העובדה שאני אכן נטושה, לא אלחם עוד ועוד לנסות לרפא את הקיום הזה, לא אתפתה להאמין שאפשר לרפא פצע כזה, שאפשר להשתחרר מהתסביך הזה, ואתעורר מהסרט שאני חייה בו מאז ילדותי. כשאני אקבל את חוויית הנטישה כאמתית, כקיימת כמו צבע העיניים שלי, מצבי הרגשי ישתנה. הנושא של החיים שלי, הוא האינטימיות שאיננה, או האינטימיות שמסתיימת, או זו שחומקת שוב ושוב ממני ויש לי ממנה פרורים. את החמקמקות של הרגש הזה שנמצא בי ונמצא בו בזמן בנפש אחרת – מה שלא הרגשתי מרבית חיי – ושלפתע הוא יכול להפוך לפנטום או לפאטה מורגנה, או להתנפץ לרסיסים כמו צנצנת שנשברת. הפסיכולוג האחרון שלי, שהוא אקזיסטנציאליסט בנפשו ובגישתו אמר לי באחרונה שאין טעם שאשקיע משאבי נפש ללא סוף לתקן את פגעי הנטישה שלי ושאלמד מהפילוסוף ז'אן פול סארטר, שלא היה לו בעצם אבא נוכח, ובכך היה חופשי להמציא את עצמו.

 

גונן סמדר, 2009 |  שיחזור אינטימי. לינה משותפת וכמיהה לאהבה | תל אביב: רסלינג.

גונן סמדר וכהן מנשה, 2015 |  פתאום אביב בסתיו  | ירושלים: כרמל.

גונן סמדר, 2019 |  חרדת האינטימיות | תל אביב: רסלינג.

לשיתוף

להדפסה

תגובות

מאמרים אחרונים

האבל שלא נעשה

האבל שלא נעשה:  הסיפור שאינו נגמר של פוסט-טראומה  בסטיאן: חלמתי חלום נוסף, אבא, על אמא.האב: אני מבין בן, אבל עלינו להמשיך הלאה, נכון?בסטיאן: כן.האב: לכל אחד מאתנו יש…

מבט אל מושג הזהות

 למושג הזהות, או העצמי, יש שורשים המצויים בתחילת דרכה של הסוציולוגיה ובאים לידי ביטוי בתיאוריה של קולי (1902 Cooly,) לפיה, הזהות של האדם נבנית מהשתקפויות החברה בה אדם גדל…

פוסט-טראומה על מלא

פוסט-טראומה  על מלא – התבוננות אישית במצבנו הנפשי אוקטובר 2023 מה שקרה לנו ב 7 באוקטובר 2023 הנו טראומה לאומית קולקטיבית ואישית, כאשר כל מה שהאמנו בו התנפץ…

נפש יהודי

אני מתבונן פה בנושא שכניתי אותו "נפש יהודי" ומבין שהרטוריקה והפרקטיקה שונים לגמרי ולא ברור מי באמת מקיים את האני מאמין היהודי, ואולי יש יותר מפירוש אחד מה זה…

שיח של קורבנות

28.5.2023 מה שמתחולל בארצנו עכשיו משפיע על כולנו, מעמת אותנו עם הפחדים ונקודות העיוורון שלנו, ואולי אנו מרגישים מובסים או מנצחים, ואבוי לניצחון כזה הידוע בשם "ניצחון פירוס".…

שְׁעַת חֶבְרָה

על הצורך האנושי בקשר דוקטור. אני מודה לך. באמת. שמצאת זמן בשבילי. איך אני אסביר לך את הבעיה. אני לא בטוח בכלל שזו בעיה. שאפשר לקרוא לה בעיה.…

רגעים של אמת

מאת כרונוס זהו סיפור על יחסים ועל מה שביניהם. הזמן עובר יקירתי. הוא עובר. הכל עובר. השנים. הנופים מתחלפים. אנחנו מתחלפים. מה את מזמינה היום? אין זמן. אין…

אוהבת כל רגע

זהו סיפור על שאלת הזהות והמושגים בהם אנחנו משתמשים כדי להבין ולספר אותה. א. דוקטור:  אני לא יודעת היכן להתחיל. האם לדבר אתך על הרומן האחרון שלי, או…

תודעת העליונות של הנרקיסיסט

תודעת העליונות של הנרקיסיסט "אנשים בעלי אישיות עם קווים נרקיסיסטיים מאופיינים בראש ובראשונה בתחושת עליונות, פנטזיות גרנדיוזיות וצורך לתדלק באופן תמידי את תחושת הערך העצמי הגבוה שלהם. הם…

בצילו של הנרקיסיסט

בכתיבתי על הנרקיסיזם עד כה (כהן, 2020), עשיתי הבחנה בין הנרקיסיסט המתעלל לבין קורבנותיו שנפגעו ממנו.  המוטיבציה שלי  בהבחנה זו הייתה פרגמטית:  להבין מה קורה בנפש הנפגע ולהתמקד…

התיאטרון של הנרקיסיסט

מי שחי עם נרקיסיסט חווה ומכיר את הדרמה  שהוא מחולל כחלק מהמערכה הגדולה שהוא מנהל מול מי שאינו מוכן למלא את התפקיד שנועד לו. במערכה זו הנרקיסיסט יוצר…

סבלנות

על סבלנות הגדרה. המושג "סבלנות" שגור בדיבור היומיומי, ויש לו משמעות רבה ביחסים ובתקשורת בין בני אדם. ברוח המילון, סבלנות מתוארת כאורך רוח, כעמידות, כיכולת להשהות תגובה, להמתין…

פסיכותרפיה בראי התקופה

המאמר אינו בא להמציא פסיכולוגיה אחרת אלא להציע הבנה ושיטה חדשה, עדכנית, לטיפול במצוקות הנפשיות של בני אדם בתקופתנו. התורות הבסיסיות על התפתחות הילד והאישיות ממשיכות להיות בסיס…

מבט אל העלמה המלנכולית

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא…
נגישות