בחיפוש אחרי "האובייקט הטוב"

Don't grieve. anything you lose comes round in another form – RUMI

הדמות הראשונה שהיילוד פוגש בבואו לעולם היא האם והיא נהיית מוטבעת בתוכו כ"אובייקט" שמעצב לטוב ולרע את התפתחותו הנפשית, ובמידה רבה את מהלך חייו האישיים והמקצועיים.  הפסיכואנליטיקאים שחקרו את עיצוב הנפש המוקדמת זיהו את סערות הנפש של הילוד כשהוא אינו מתוחזק ומוכל כיאות ותיארו אופנים שונים בהם הילוד (הסובייקט) חווה את האם (האובייקט) – כמו רודפנות, ניתוקים, פיצולים, חרדות והפרעות שונות ביחסים עם האובייקט. העניין שלי בפרק זה הוא לבחון את התהליך ושדה המוקשים שאדם עובר כשהוא מחפש וכמה לפגוש את "האובייקט הטוב" שנפגע או אבד בנבכי הילדות.

הסכיזואיד והנרקיסיסט הם דוגמאות מובהקות להפרעה ביחסי אובייקט. הנפגע הנרקיסיסט והסכיזואיד שחוו חסך או טראומה (אם לא זמינה, דיכאונית או נוטשת) נסוגים מקרבה והדדיות ביחסים ומשליכים את חרדותיהם ועוינותם על אחרים. המטופלים שסובלים מהפרעות אלה מתגוננים  על ידי נסיגה מיחסים (הסכיזואיד) או על ידי מנגנוני שליטה על האחר (הנרקיסיסט). גם זה וגם זה מתקשים  להשתחרר מהקשר עם האובייקט שבחייהם, להיפרד ממנו או להתקרב אליו ולעבור חוויה מתקנת. רוב המטופלים שפגשתי עסוקים באופן מתמיד כמעט ביחסים הפגועים עם הדמויות המשמעותיות, כשהם אינם יכולים לא להקיא ולא לבלוע וגם לא לוותר על המשאלה לתיקון האובייקט וליחסים טובים עמו.  כמיהה זו כנראה נטועה עמוק בנפש האדם מראשית היותו;  לוותר עליה זה כמו לקבל מצב של יתמות ולהתאבל על האובייקט, בדומה לחוויית אובדן העצמי של הפוסטראומטי (כהן, 2017).  רובם משמרים בתוכם חלקים ממשיים או מדומים של "האובייקט הטוב", וכמו אינם מתעייפים לעולם להתגעגע ולהמתין ש"האובייקט הטוב" יופיע מנבכי התת מודע כביכול, יחייך אליהם  ויחבק אותם. ממד הזמן המוכר אינו משנה.   הם תמיד מחכים. זאת המתנה נטולת זמן שמחזיקה את הסובייקט דרוך עם המשאלה לתיקון החיבור עם האובייקט שאבד. לעתים נדמה שהתנסויות אלה הן גלגול מיתי של חיפוש אחר האל הגואל שיטיב עמנו וישית עלינו את חסדו. בצד זה חשוב לזכור שהמתעלל אינו משחרר, כך שנוצר חיבור פתולוגי גורלי שאינו מאפשר לנפגע לצאת מההסגר שהמתעלל כפה עליו. תיארתי זאת בפרקים הקודמים סביב הריקוד עם הנרקיסיסט.

ההסברים הפסיכואנליטיים להתקשרות כזאת עם מתעלל כוללים את ההבנה שהסובייקט מנסה להציל או לשקם את האובייקט הפגוע בפנים עבורו, שיהיה לו הורה שלם ומיטיב כדי שיוכל לגדול לתוך עולם בטוח ואוהד; יתכן שמבחינת הנפש הפנימית (THE PSYCH) הסובייקט אינו יכול לשרוד ללא הרגשה ממשית או מדומה של בסיס בטוח בהתקשרות הראשונית שלו, כדי להרגיש שהוא מוגן, רצוי וראוי ויש לו רשות לחיות ואינו מועד בכל רגע  לסכנת הכחדה. בהעדר חוויה מתקנת ביחסים עם המתעלל הנפגע משליך את מאווייו  על בני הזוג והילדים וממשיך דרכם לחיות את העניינים הבלתי סגורים עם האובייקט המקורי.

הסובייקט הפגוע מצוי בשיח פנימי בלתי פוסק עם האובייקט, עם ובלי פסיכותרפיה, במאמצים בלתי פוסקים להפיס את דעתו של האובייקט ולקבל ממנו הכרה ולגיטימציה; הוא עושה מאמצים "להוכיח" את עצמו על ידי הישגים כדי לקבל הערכה והכרה מההורה או נציגיו הסימבוליים; לעתים הוא מחפש הערכה מחוץ לטווח הראיה של ההורה הנרקיסיסט ובעולם כולו, אבל אין לכך הרבה ערך פנימי עבורו כל עוד לא קיבל את ההכרה מהאובייקט המקורי, בהרגשה שרק הוא יכול להזין, לחבק ולאשר אותו; או שהסובייקט ירתם לשרת ולטפל בו עד כלות, לא משנה מה הוא מעולל לו, כי הוא מרגיש אחראי עליו וסובל מרגשות אשמה כשהוא לא נחלץ לעזרתו. הוא רואה ברגעים בודדים של יחס חיובי אליו כחסד ופוטנציאל לגאולה שבוא תבוא אף על פי שהיא מתמהמהת; הוא משוכנע שאם אבא היה רוצה הוא היה יכול לאהוב אותו ולחיות בשלום אתו, ומשום מה הוא מונע זאת ממנו; הוא רוצה שההורה ירגיש טוב כי כך אולי גם הוא ירגיש טוב בעקבותיו; הוא משתדל לא לעשות דברים שמרגיזים  אותו, והוא זז הצידה כל פעם שהאובייקט נכנס לתמונה ורוצה משהו. הרצון הזה מקבל עדיפות לעומת כל שאר הרצונות והצרכים של האחרים במשפחה. הוא מפתח עכבות ודפוס הימנעות, וככה בהדרגה ובהתמדה הוא מצמצם את עצמו כדי להיות מותאם לספק את צורכי האובייקט – שלא יביע את דעתו, שלא יעלה רצונות משלו שיקוממו את ההורה – וכך הוא מאבד את המגע עם רגשותיו ועם העצמי האמיתי שלו ועם היכולת לדאוג לעצמו. השחיקה הזאת מתרחשת בהדרגה במשך שנים מבלי שהילד או הילדה מבינים ומעלים על דעתם שמשהו לא בסדר; הם מסתגלים להורה ומאמצים את הנרטיב שלו על המציאות, על עצמם, וכנראה מפנימים את הרטוריקה והאמת שלהורה שיש "כוונות טובות", ואולי רק הם עצמם לא מעריכים או לא מבינים ומרגישים זאת, ושהם חסרי הכרת תודה על מה שההורים כן נותנים (מחסה, דאגה לבריאות הפיזית, בגדים). הם נוטים לקחת על עצמם את הסיבות לזעמו של ההורה הלא-מרוצה. הם אפילו מרגישים אחראים על "הרוע". לפעמים הם גם שומעים מפורשות אבחנה כזאת המוטחת בהם מההורה שאומר: YOU ARE THE EVIL. הנפגע מפנים את המתעלל, מבלי שהוא מודע לכך, והוא מתעלל בעצמו על ידי ביטול עצמי והכשלה עצמית כפי שתיארתי בהרחבה בפרק "ייסורי ההתבטלות העצמית של נפגעי נרקיסיזם" (ראה בבלוג).

אולם, מבחינה תרפויטית נראה לעיתים קרובות שהיצמדות זו לאובייקט הפוגע אינה מביאה תיקון או ריפוי משמעותי בנפש הסובייקט. הדיסוננס  הקוגניטיבי בין "האובייקט הטוב" ו"האובייקט הרע" אינו מאפשר רגיעה וגם לא היפרדות או נפרדות מהאובייקט המתעלל כל עוד לא מתרחש שינוי בהתנהגות של ההורה המתעלל, מה שקורה באופן נדיר. נשים לב שכאשר מטופל קורא למתעלל "אבא" וחושב עליו ככזה, הוא מחולל בתוך נפשו, מבלי שהוא מודע לכך, מהומה רבתי, כי מתעורר בו רגש כלפיו, הוא כמו מזמין את האב-הפוגע להתקרב אליו, והוא נכנס למערבולת רגשית שמדרדרת אותו לפי תהום או להתרסקות; הוא אולי קורא לדמות פנימית נכספת, אידילית ומופשטת, שאולי מעולם לא הייתה קיימת בעולם הממשי שלו, אבל הוא לא יכול שלא לעשות זאת, כי "אבא" ו"אימא" הם היסודות ואבני הבניין של הנפש. אני מעלה כאן את ההשערה שבמצבים אלה יתכן שוויתור מודע על האובייקט המערער יביא מזור כלשהו לנפש מעורערת  שממתינה עד אין קץ שאבא יבוא ויחבק ויעריך וייתן הכרה, מה שבמצבים פתולוגיים  כמעט ולא קורה. וויתור כזה יאפשר להשתחרר מהקיבעון לאובייקט וייתן לדמויות אחרות בחייו, כולל המטפל, להיענות  לצרכיו ולעבור דרכם התנסות מתמירה. הוויתור יכול להיות מודע ויכול לאפשר תהליך אבל על מה שהיה ועל מה שלא היה או לא יכול להיות עם ההורה המתעלל שהפך להיות דמות מיתולוגית שאין גישה אליה. נוכל אולי ללכת בעקבות הפילוסוף ז'אן פול סארטר, שלא היה לו אבא נוכח, ובכך, לדבריו, היה חופשי להמציא את עצמו.

כשהנפגעים מגלים, החל בשנות הבחרות שלהם, שהם בעצם עברו התעללות נפשית הם חווים משבר וטראומה נוספים מהגילוי עצמו ומתחילים לעשות עריכה מחדש של זיכרונותיהם וחוויותיהם מול ההורים המתעללים ומגלים שרימו אותם, ועכשיו אינם יודעים מה לעשות עם כל ההבנות האלה ולאן לקחת את עצמם. לא אחת, היחסים שלהם עם אחים ואחיות ובני גילם בכלל אינם תקינים, וזו אחת החבלות של נרקיסיזם שלא מאפשר ליצור ולקיים יחסי אחווה, כשהנרקיסיסט עסוק ב"הפרד ומשול" שמאפשר לו שליטה פרטנית על כל פרט במשפחה ומונע היווצרות של קשרים שיכולים לאיים על מעמדו הבלתי מעורער. התוצאה היא שהנפגע מרגיש בודד ולעתים חסר כישורים ליצור אינטימיות שלא חווה אותה ביחסיו עם הדמויות המשמעותיות.

בפסיכותרפיה בנפגעי נרקיסיזם מגיעים לא אחת למבוי סתום (impasse) והנפגע מרגיש מתוסכל וחסר אונים. המסר של הנרקיסיסט לזולתו my way or highway"" נעשה מידי וקונקרטי. הנפגע חש שהוא לא יכול להמשיך באותו קשר שקרי ומאכזב אבל גם מתקשה להתנתק ולאבד את מקור התמיכה הנכסף. במצב זה הטפול יכול להימשך תוך התמקדות בכמה נושאים:

א. למקד תשומת לב בשאלה מה המטופל צריך באמת מההורה הפוגע – מה שמחייב התבוננות משותפת של המטופל והמטפל – ולבחון את האפשרות שהפוגע איננו מסוגל לתת לו מה שהוא צריך ממנו – כפי שכל חייו לא עשה זאת – וכל עוד הוא נזקק ומצפה הוא לא יקבל דבר. כלומר, לקבל גבולות גם במצב זה מתוך הבנה שלהורה יש מגבלה והפרעה נפשית. מתוך הבנה זו להפסיק לחכות ולצפות לקבל משהו מהמתעלל שאיננו מסוגל לתת והוא רגיל רק לקבל ולצרוך מאחרים. הבנתי זאת ברור ממטופלת עם אימא נרקיסיסטית שחיכתה וחיכתה וחיכתה  שאימא תתייחס אליה, וכשהתייאשה מכך נוצרה קרבה מסוימת ביניהן.

ב. נוכחתי שכשהנפגע ממשיך לפתח את האוטונומיה שלו ומסוגל לשים גבולות לכניעה שלו לרצונות ולגחמות ההורה – יכול להיווצר שינוי חיובי שמקרב את ההורה המתעלל לנפגע. זה אומר שהקורבן עצמו היה למעשה "האובייקט" (ההורה) של המתעלל וכשחלה בו תמורה גם ההורה התחיל לזוז מחומת הביצורים שלו. במצבים אלה מסתבר שהתלות של המתעלל בנפגע היא כה גדולה שהוא לא יכול לוותר עליו ומתרכך ומגמיש את ההתנהגות שלו ביחסים עם הנפגע. אפשר להבין מכך שגם "המתעלל" צריך עזרה ומחכה להכרה וגאולה דווקא מ"אהוביו השנואים", אלה שפגע בהם.

ג. להיכנס יותר לעומק אל תוך התסכול והזעם הנובע ממנו שהצטבר אצל המטופל ביחסים עם ההורה המתעלל. הזעם הוא הצטברות של תסכולים אינסופיים שלמד להחניק בתוכו וכבר לא יודע להיות ולהרגיש אחרת, כי אין סיכוי שהאובייקט ישמע אותו ויתייחס אליו. הוא פוחד לשחרר את הזעם שמא הוא יראה לא נורמלי. אבל הזעם המודחק הזה הורס  אותו מבפנים, מרעיל אותו ומפרק אותו ואת יכולתו להניע את עצמו לפעול באופן רצוני. ציינתי בספרי (2020) שזעם נרקיסיסטי מודחק שלא מצא פורקן וחיבור למקורותיו מתחבא מאחורי מצבי דכאון וחוסר הגשמה בעבודה ובזוגיות. הזעם המודחק הוא "מנגנון השמדה עצמית" שפועל מתחת לפני השטח והורס את הסובייקט מבפנים; הזעם והמסרים שבתוכו שהיה מכוון במקור להורה המתעלל מופנה עכשיו במחתרת נגד עצמו.

ד. לוותר, לקבל את אובדנו של ההורה כעובדה קיומית ולהתחיל תהליך אבל על ההורה שאיננו, על הילד שאיבד את ילדותו, ובאופן הזה לחתור ליצירת שינוי עמוק באישיות וגמילה מהתלות באובייקט (codependency)  ומתודעת הקורבן. ניתן גם לעודד תהליך זה על ידי סימולציה, כמו "נניח שאבא מת". יתכן שהמחשבה הזו תעורר רגשות שונים – זעם, אשמה, חרטה, שחרור – שיעברו עיבוד במפגש הטיפולי.

ה. המצב המתואר מלא פרדוקסים. אחד מהם הוא העובדה שגם כאשר הנפגע מצליח להתחבר ל"אובייקט טוב" במוכנים רבים, הוא אינו יכול לקבל אותו באמת ולהתמסר אליו; הוא לא מאפשר לו לקחת את המקום שהיה מיועד לאובייקט המקורי האומניפוטנטי (ההורה). הוא מוצא בו פגמים וחסרונות שמעיבים על הטוב שנוצר. הגעתי להבנה שמצב כזה מעורר זעם בדיעבד על כל מה שלא היה; אם זה יכול להיות למה זה לא התאפשר? איך עברו כל השנים עם החסך הזה? ועכשיו לא ניתן בשום צורה לספק ולפייס את הילד החסר והכועס. ההדחקות משתחררות וזה אומר שפסיכותרפיה כאן צריכה לכלול את עיבוד האובדן והזעם על מה שלא היה כדי לקבל את זה שמקרוב בא ומנחם.

ו. הנפגע שעסוק כל הזמן במאמציו לשרוד מול המתעלל אינו מפתח תחושת אוטונומיה וזהות משלו. הוא עסוק בהתגוונות ולא פנוי לחוות את ההתפתחות של תחושת זהות עצמית. גם אחרי פסיכותרפיה, כשהמטופל משתחרר מהלחץ הוא ניצב בפני שאלות של מי אני ומה אני רוצה מחיי. לעיתים אלו הן שאלות סמויות שמעוררות חרדה ומשאירות אותו צמוד למוכר, כי הוא לא יודע אחרת. הסיפור של אביה המוצג בניוזלטר מהווה פריצת דרך מהמבוי הסתום של החיבור הגורלי עם אובייקט נרקיסיסטי. היא מסמנת לנו את האפשרות של לידה מחדש של העצמי.

מילות סיום: ברור לנו שלא הילוד ולא האם הם לוח חלק ומה שמתחולל ביניהם הוא עולם ומלואו. חוקרי הפסיכואנליזה מאפיינים את האם כאובייקט באופנים שונים: האם כספק צרכים, האם כמיכל, האם כמושא להתקפות ולקנאה, האם היא זולתעצמי והאם היא מעניק חיים. הצרכים של התינוק הם כה רבים שברור שקשה עד בלתי אפשרי להיות אימא מושלמת; במקומה יש לנו את הרעיון של וינקוט על "אם טובה דיה" כדי שנקבל פרופורציות. כריסטופר בולס (1999) מוסיף את ההבנה שהילוד חווה את האם כתהליך שמחולל בו תמורות, ומכאן בא המושג שטבע – "האובייקט המתמיר", אובייקט שאנחנו חווים דרכו ובנוכחותו שינוי חיובי והתמרה. לפי הבנה זו אדם נמצא בעיקרון בחיפוש מתמיד אחרי אובייקט מתמיר שיאפשר לו להתעלות. להבנתי האובייקט הראשוני הוא גם מתווך את "העולם"  עבור האדם שזה עתה נולד; העולם נהיה השתקפות של הדמות ומה שהיא מאפשרת ואינה מאפשרת, כמו הורה שמחזיק בידו של הילד כדי להעבירו במעבר חצייה בבטחה והילד הולך לדרכו.

 

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לשיתוף

להדפסה

תגובות

מאמרים אחרונים

תודעת העליונות של הנרקיסיסט

תודעת העליונות של הנרקיסיסט "אנשים בעלי אישיות עם קווים נרקיסיסטיים מאופיינים בראש ובראשונה בתחושת עליונות, פנטזיות גרנדיוזיות וצורך לתדלק באופן תמידי את תחושת הערך העצמי הגבוה שלהם. הם…

בצילו של הנרקיסיסט

בכתיבתי על הנרקיסיזם עד כה (כהן, 2020), עשיתי הבחנה בין הנרקיסיסט המתעלל לבין קורבנותיו שנפגעו ממנו.  המוטיבציה שלי  בהבחנה זו הייתה פרגמטית:  להבין מה קורה בנפש הנפגע ולהתמקד…

התיאטרון של הנרקיסיסט

מי שחי עם נרקיסיסט חווה ומכיר את הדרמה  שהוא מחולל כחלק מהמערכה הגדולה שהוא מנהל מול מי שאינו מוכן למלא את התפקיד שנועד לו. במערכה זו הנרקיסיסט יוצר…

סבלנות

על סבלנות הגדרה. המושג "סבלנות" שגור בדיבור היומיומי, ויש לו משמעות רבה ביחסים ובתקשורת בין בני אדם. ברוח המילון, סבלנות מתוארת כאורך רוח, כעמידות, כיכולת להשהות תגובה, להמתין…

פסיכותרפיה בראי התקופה

המאמר אינו בא להמציא פסיכולוגיה אחרת אלא להציע הבנה ושיטה חדשה, עדכנית, לטיפול במצוקות הנפשיות של בני אדם בתקופתנו. התורות הבסיסיות על התפתחות הילד והאישיות ממשיכות להיות בסיס…

מבט אל העלמה המלנכולית

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא…
נגישות