בצילו של הנרקיסיסט

בכתיבתי על הנרקיסיזם עד כה (כהן, 2020), עשיתי הבחנה בין הנרקיסיסט המתעלל לבין קורבנותיו שנפגעו ממנו.  המוטיבציה שלי  בהבחנה זו הייתה פרגמטית:  להבין מה קורה בנפש הנפגע ולהתמקד בפסיכותרפיה שתסייע לו להיחלץ מהלפיתה של הנרקיסיסט, להרגיע את הסערה הפנימית הבלתי פוסקת, לתת תיקוף לרגשותיו ולערך העצמי שלו, לסייע לו להתמודד עם משימות החיים שלו, וליצור בהדרגה תחושת נפרדות מהמצב הסימביוטי והכאוטי בו הוא נמצא. לאחר טיפול במקרים רבים של נפגעי נרקיסיזם, אני יכול לבחון מחדש את תקפותה של הבחנה זו, ולהפנות זרקור למה שמתרחש במרחב המשותף המצומצם ביחסים בין הנרקיסיסט והנפגע.

בפרקים הקודמים התמקדתי ביחסי תוקפן – קורבן כריקוד פתולוגי המזין את עצמו, דפוס יחסים בעל אופי סדו-מזוכיסטי. בדפוס זה, כמו בכל דפוס, הקורבן דרוך וממתין לאות מהתוקפן, אם כדי להתגונן ואם מתוך הרגל של הבניית המציאות הרגשית שלו, כלומר, להפוך את המציאות לצפויה, בדומה למתרחש באזורי הגבול בהם התושבים דרוכים למקרי של הפגזה, מוכנים להיכנס לממד. תיארתי את הנרקיסיזם כהפרעה ביחסים בין אישיים, וזה אומר שהנרקיסיסט אינו יכול להישאר לבד עם ההפרעה שלו; הוא זקוק לפרטנר כדי לתפקד ולתחזק את הפסיכופתולוגיה שלו. נרקיסיזם הוא הפרעה כה קשה, מאחר שהיא מושלכת על הזולת-הקרוב, ילד או בן זוג, שיש לו "תפקיד" להיות הספק והמתחזק של חלק פגוע או חסר בנפשו של הנרקיסיסט, כפי שמובהר היטב בספר "תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות" אצל מנזנו וחב' (2005). מכאן גם מובנת ההיצמדות הסימביוטית של הנרקיסיסט לזולתו, מאחר שהוא ניזון ממנו וחי דרכו, ואינו יכול להיפרד ממנו, כפי שאדם אינו יכול להפסיק לנשום. ממש כך: "התפקיד שלי בחיים של אבא שלי זה להנשים אותו. אין לו חיים בלעדי ; הוא גם רוצה לקבל את האנרגיה שלי וגם להתעלל בי באופן סדיסטי", אומר גבר בשנות השלושים. האב עושה הכל, כולל מערכה משפטית יקרה ואינסופית בה הוא מחזיק את בנו "קשור" אליו.

בפרק זה אני מנסה לבחון מה מתחולל לטווח ארוך בנפשו של הקורבן שצמוד לתוקפן הרבה שנים. חשוב להבין שבתהליך הפולשנות של הנרקיסיסט הוא נהיה חלק מחייו ונפשו וגופו של הקורבן. תיארתי דרכים שונות בהם הקורבן מתגונן מהתוקפנות והפולשנות של הנרקיסיסט, כולל מנגנון "הזדהות עם התוקפן" שמחד "מרגיעה" אותו כי הוא זז ממצב העימות עם התוקפן, ומאידך התוקפן הופך לחלק ממנו ומערער אותו מבפנים; כלומר, הסובייקט (הקורבן) תוקף את עצמו, מבטל ומערער את המוטיבציה שלו עצמו לרצות ולחיות, והוא אפילו "מבין" וכך גם מצדיק את היחס השלילי של ההורה כלפיו, כמו "הייתי ילד קשה", או "מסכנה אימא שלי שקיבלה ילדה כמוני". דפוס הגנה זה ידוע גם כ"סינדרום סטוקהולם", תגובה למצבים קיצוניים של פגיעה ע"י תקיפה אלימה או עינויים. פגשתי מקרים אלה כשבדקתי אנשים שעברו עינויים ברשות הפלשתינית עקב כך שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. הייתי מופתע להיות עד לתופעה בה הנפגע מפתח הבנה ואמפטיה לפוגע. הבנתי שהקורבן, פותר את הקונפליקט והלעומתיות בינו ובין התוקפן ע"י הזדהות אתו, והוא מתנהג אליו בציות, קבלה, או חמלה, והוא אפילו מבין אותו, למשל, איך שהוא נקלע למצב הזה (כהן, 2009).

ההבנה הפסיכואנליטית היא שנרקיסיזם מתפתח על רקע חסך או טראומה מוקדמת עם מנגנון דיסוציאטיבי שמרחיק את הפגיעה מההכרה המודעת (Symington,1993). דפוסי ההתנהגות והחשיבה של הנרקיסיסט הם, לפי הבנה זו, ביטוי בפעולה, יותר מדויק סוג של משחק או הצגה (enactment) המשחזרת ומחצינה שוב ושוב את הבעיה, הפעם אצל דמות קרובה שהופכת להיות נשאית של החשבון הלא-סגור של הנרקיסיסט עם הדמויות המשמעותיות בחייו. אין אח ורע לקשר כה בעייתי בשום הפרעה נפשית אחרת. זהו קודם כל קשר סימביוטי שהנרקיסיסט מפתח ושואב אליו את זולתו לתוכו. השותף לקשר נותר תמיד חצוי בנפשו ביחס לנרקיסיסט, בגלל הכפילות שבקשר, המסרים הכפולים שמקרבים ומרחיקים אותו ומכניסים אותו ללחץ נפשי כרוני. השותף לקשר נמצא בדיסוננס מתמיד בין הקוגניציות של "הורה אוהב" ו"והורה תוקף" שמכניסים לנפשו בלבול והוא עובר עקב כך שחיקה נפשית. הוא נמצא לעתים בצד של "הורה אוהב" ואז הוא מתקרב אליו, וכשהוא נפגע ומתאכזב הוא מתחבר לקוגניציה של "הורה תוקף" ואז הוא מתרחק ממנו. זהו קונפליקט הידוע כקונפליקט  approach-avoidance בו כל תנועה לכיוון אחד מעוררת תנועה בכיוון הנגדי; כך או כך, השותף לקשר אינו יכול להתקרב ואינו יכול להתרחק או להיפרד, והוא נכנס למצב שיתוק וקיפאון כמו לאחר טראומה.

הנרקיסיסט עצמו חי את הנדנדה הזו, ומצדו דואג שהשותפים לקשר לא יינטשו אותו וימשיכו למלא את התפקיד שנועד להם, לשרת ולספק אותו ולהעריץ אותו לא משנה מה קורה. כשהקורבן אינו יכול להשתחרר הוא גם מתקשה ליצור ולקיים קשר אינטימי חלופי; בתוך המשפחה זה בלתי אפשרי, כי הסמכות הנרקיסיסטית אינה מרשה ואינה מאפשרת התפתחות קשרי אחווה תקינים, כאשר היא מפרקת ומערערת כל אפשרות קירבה בין האחרים, בבחינת "הפרד ומשול"; מחוץ למשפחה הקורבן יתקשה ליצור ולבסס קשר חדש כי הוא עדיין מושקע בקשרים הפתולוגיים הקודמים, והוא חסר ביטחון וחסר מיומנויות חברתיות ומיומנויות תקשורת תקינות. לפעמים הקונפליקט הפנימי של התקרבות-התרחקות הוא כה חזק שקורבן נרקיסיזם יעשה תפנית ממצב הקורבן שנפגע ובמקום להתרחק הוא מתקרב להורה הפוגע, מזדהה אתו ואף מאמץ את עמדותיו. במקרים יוצא דופן כאלה, ילד של נרקיסיסט מוחק את עצמו לחלוטין ומקבל את דמותו של אבא שלו שקודם שנא והרחיק, ומי שהוא היה קודם (מבולבל, חלש, מחוק) "נעלם", כי אין מרחב נפשי בו הוא יכול להתקיים כישות עצמאית. הוא מתמזג סופית עם אבא ונהיה מריונטה שלו.

הנרקיסיסט דבק בדמות אידיאלית של עצמו, וזה אומר שאין לו "צל"; הוא נעלה ומושלם ללא פגמים, ללא חסרונות, כשלים, קשיים, ללא צללים. צל שאיננו מודעים אליו מושלך על אחרים. במקרה הנדון, הנרקיסיסט משליך את הצל שלו על האחרים שנבחרו למלא תפקיד בנפשו המפוצלת. חלקי צל שמושלכים  על ילד יכולים לכלול כל התכונות השליליות שבעצמו, ואז הילד נהיה "הכבשה השחורה", או שהוא מאדיר ילד אחר שמפקיד אצלו את כל הטוב האפשרי, ואז הוא נהיה "הילד המוזהב", ובהתאם גם המסרים והציפיות לזה או לזה. יש גם אנומליות אבסורדיות המתנגשות עם המציאות הנפשית של ילדה, למשל, כשהאם דורשת ממנה שתהיה האימא שלה, ובעצם היא דורשת ממנה להפסיק להיות ילדה. כך, השותף לקשר עם הנרקיסיסט נהיה בעצם הצל שלו, כל מה שהוא לא יכול ולא רוצה להיות. הוא הופך להיות "נשא" של ההשלכות של הנרקיסיסט.

הסוציאליזציה של ילדים במשפחה נרקיסיסטית מסיטה אותם מתהליכי התפתחות נורמליים. המקום שלהם לא ברור. המסרים אליהם אינם עקביים, והם מוזנחים, נטושים, או מופקרים, או שהם מותקפים מילולית ולעיתים גם פיזית ללא סיבה נראית לעין שהילד יכול להבין. לעיתים הם רק צריכים להקשיב להורה ולתת לו שירות. סוזאן פורוואד (1990) כתבה ספר על "הורים רעילים" שמדביקים לילד שמות גנאי ומשדרים לו יחס שלילי, וכך מרעילים את נפשו. הזיכרונות של ילדים שגדלו במשפחה נרקיסיסטית הוא מעורפלים וכאוטיים, לא ברור להם מה מצפים מהם ומה מותר להם; הם נעשים דרוכים לקלוט מה נדרש עכשיו כדי שאבא לא יתפרץ, או כדי שההורים לא יריבו. כך מתפתחת נפש מעורערת שנמצאת בדריכות מתמדת ועסוקה בעיקר בהישרדות.

שאלה לא פחות חשובה היא מה ילד שגדל במשפחה נרקיסיסטית  לוקח מדמויות ההורים? אם הוא מזדהה איתם הוא נהיה כמוהם. אם הוא מתקשה להזדהות בגלל הדיסוננס, אין לו מאיפה להתחיל לבנות זהות משלו. במאמרים קודמים תיארתי כמה אפשרויות שילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית מתמודדים עם הסתירות הפנימיות המתוארות. הם יכולים לפתח כהגנה עצמי כוזב ולטשטש את רגשותיהם וזהותם, לפתח רגישות גבוהה לעוולות ולחוסר צדק, הם יכולים להפוך לפסיכותרפיסטים כחוויה מפצה ומתקנת. הם יכולים לוותר לגמרי על קשר אינטימי מחייב ובר-קיימא.

ברמה הפחות מודעת, ילד במשפחה נרקיסיסטית קולט ורושם כל הזמן רשמים מהאובייקט ההורי שהם ברובם בלתי מודעים, והוא עשוי בהמשך לנהוג לפיהם, בלי שהוא מודע לכך, וזה מה שבולס מתאר כ"צילו של האובייקט" (2000). בעצם, מסתבר שמרבית הנפגעים אמנם דוחים את התכנים הרגשים שחוו עם ההורה הנרקיסיסט, אך יחד עם זאת הם מאמצים סכמות קוגנטיביות של ההורה המתעלל מבלי שהם מודעים לכך. למשל, הצורך להיות מושלם, או האמביציות והשאיפות העסקיות של ההורה שהם רוצים להתרחק ממנו, או הדפוס של שחור-לבן שיכול להמשיך להיות הפריזמה בה הם שופטים דברים, ובלי לרצות בכך הם משחזרים את המודל ההורי ואת דפוס היחסים שלו עם אחרים. הם יכולים להמשיך להיות רדופים על ידי גילויי נרקיסיזם אצל מי שהם באים אתו במגע ולחוות ריטראומטיזציה, כלומר לחוות מחדש את הטראומות שחוו עם הנרקיסיסט. הם נעשים כל כך רגישים ופגיעים שהם כבר רואים נרקיסיסט בכל אדם שהם פוגשים, מגיבים בהתגוננות או בהתקפה, מתוך חרדה, ובלי משים מייצרים מצב בו הם נרדפים על ידי מתעלל.

מי שמתנתק ומתרחק, מתוך לחץ או מתוך בחירה, מאבד את התמיכה, או את אשליית התמיכה המשפחתית, כפי שתיארתי בפרק "התיאטרון הנרקיסיסטי". הוא צריך להתחיל לבנות את חייו ולהמציא את עצמו מחדש וללמוד להתחבר לאנשים, כי בלי זה דבר לא באמת יצלח. ציינתי במאמרים קודמים עוד כמה קשיים בתהליך התמורה שהקורבן צריך לעבור. אחד, התודעה וההרגשה ש"לא רואים אותי" מושרשת בדרך כלל חזק מאד; גם הוא למד לא לראות את עצמו, וטיפול צריך לעזור לו בזה – לפתח תשומת לעצמו, לזהותו, לצרכיו, ולטפח ערך עצמי ויחסי הדדיות תקינים עם האחר. תהליך זה יכול להתרחש כשהקורבן לומד להציב גבולות לעצמו ולאחר, ומתחיל ביצירת חווית נפרדות בין  "אני" ו"לא אני". תיארתי תהליך זה בהרחבה בפרק 2 בספרי "הדמות מאחורי המראה" (2020). כדי להשתקם עליו להתנסות בחוויה מתקנת של תקשורת ויחסי הדדיות עם אחרים.

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לשיתוף

להדפסה

תגובות

מאמרים אחרונים

תודעת העליונות של הנרקיסיסט

תודעת העליונות של הנרקיסיסט "אנשים בעלי אישיות עם קווים נרקיסיסטיים מאופיינים בראש ובראשונה בתחושת עליונות, פנטזיות גרנדיוזיות וצורך לתדלק באופן תמידי את תחושת הערך העצמי הגבוה שלהם. הם…

התיאטרון של הנרקיסיסט

מי שחי עם נרקיסיסט חווה ומכיר את הדרמה  שהוא מחולל כחלק מהמערכה הגדולה שהוא מנהל מול מי שאינו מוכן למלא את התפקיד שנועד לו. במערכה זו הנרקיסיסט יוצר…

סבלנות

על סבלנות הגדרה. המושג "סבלנות" שגור בדיבור היומיומי, ויש לו משמעות רבה ביחסים ובתקשורת בין בני אדם. ברוח המילון, סבלנות מתוארת כאורך רוח, כעמידות, כיכולת להשהות תגובה, להמתין…

פסיכותרפיה בראי התקופה

המאמר אינו בא להמציא פסיכולוגיה אחרת אלא להציע הבנה ושיטה חדשה, עדכנית, לטיפול במצוקות הנפשיות של בני אדם בתקופתנו. התורות הבסיסיות על התפתחות הילד והאישיות ממשיכות להיות בסיס…

מבט אל העלמה המלנכולית

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא…
נגישות