עובדה ידועה היא שהנרקיסיסט המתעלל עושה הכחשה של מעשיו ושל משמעותם הרגשית והאנושית על הקורבן, ולכן הוא יכול לחזור עליהם שוב ושוב. עם זאת נוכחתי, שמי שעבר התעללות גם הוא לעתים עסוק בהכחשה ובשכחה כי הוא מתקשה או לא רוצה לדעת באמת מה קורה לו, כי זה כואב מדי, וגם כי אינו יודע מה לעשות אחרת, ולכן הוא חוזר שוב ושוב לקשר עם המתעלל. הסיבה העיקרית לכך היא שהוא שומר על עצמו מהגרוע מכול (התפרקות או אובדן). הוא "מטשטש" את עקבות הפגיעות, ורוצה מידי פעם "בכל זאת" להיות נחמד וחביב למתעלל כדי לפייס אותו, שאולי הוא יתרצה ויהיו ביניהם יחסים טובים. הוא לא יכול להאמין שהמתעלל אינו רוצה בטובתו. הוא מרגיש אשמה ואחריות עמומה לשלומו ולקיומו של המתעלל שהוא קרוב אליו רגשית. אם הוא ילד, או אפילו בוגר, הוא אינו מעלה בדעתו להיפרד מהמתעלל כי הוא חלק ממנו. מקרים כאלה נראים לי נדירים, אבל רבים מהקורבנות מוטרדים מהשאלה איזה קשר לקיים עם ההורה המתעלל. ילד והורה הרי הם יחידה אחת, ברוח חשיבתו של ויניקוט. לרוב, הקורבן מסתגל ומקבל את מה שקרה כי אולי הוא חושב ש"ככה זה", שזאת המציאות, משהו בלתי נמנע, כמו "תופעת טבע", ומסתגל כדי לקבל הכרה ואישור מהסמכות הנרקיסיסטית. חוסר הכרה והתעלמות הם בלתי נסבלים בחוויה של הקורבן; הם באים מ"האובייקט הרע", מישהו שרוצה ברעתו, שלא רוצה שהוא יחיה, שמשמעותם הרגשית היא מוות נפשי. מאחר שגם התוקפן וגם הקורבן נמצאים בהכחשה ונזקקים זה לזה מסיבותיהם שלהם – המתעלל חי דרך הקורבן והילד תלוי במתעלל כהורה – הם משחזרים את הלופ הפסיכופתולוגי של היחסים ביניהם במעין "חזרה נצחית" ביחסים של שולט-נשלט.
חשוב להכיר בכך שמי שעבר התעללות חווה טראומה מתמשכת בהתקשרות וביכולת להרגיש "בסיס בטוח" ביחסים עם אחרים. בסיס בטוח מאפשר התפתחות האמון הבסיסי של התינוק בסביבתו, כמתואר אצל בולבי (2016), כדי לתפקד ולהגשים עצמו כישות עצמאית בסינכרוניזציה עם הסביבה. ההתעללות של הנרקיסיסט מנתקת את הקורבן מעצמו, לוקחת ממנו את חוויית השליטה וההכוונה העצמית וזוהי טראומה בה הוא חש שהוא אינו עצמו. משמעות הדבר היא שהוא נשאר "תפוס" בחוויה הטראומטית במעין לופ המשחזר את עצמו, לא רק בחזרה הכפייתית של החוויה מהאירועים והרגשות שליוו אותם, אלא שהוא כמו נתקע בזמן (Stolorow,2003). החיים ממשיכים והאדם הפגוע נשאר תקוע בזמן ובחוויית הטראומה, במעין סרט המוקרן שוב ושוב, ואלה נהיים החיים שלו. אנשים בסביבה לא יכולים להבין מה שקורה לו. הם חיים חיים אחרים, חיים שיש להם מובן בכך שהם משתנים ומתקיימים בחוויית רצף של עבר, הווה ועתיד, ואילו אצלו יש רק הווה החוזר על עצמו. לכן הוא מרגיש זרות מאחרים שאינם יכולים להשתתף בחוויה "העל זמנית" בה הוא נמצא.
בהתעללות של הנרקיסיסט מדובר בטראומה ביחסים בין אישיים, החמורה מטראומות על רקע מלחמות או תאונות, כי נפגעת כאן הרקמה של יחסי אימון בהתקשרות בין בני אדם. פגיעה זו נוצרת על רקע חוויה של גניבת דעת וערעור תפיסת המציאות של הקורבן. האימון בעצמו נפגע והוא חי במעין לימבו חרדתי כשאינו יכול לבטוח בתוקף של תפיסת המציאות שלו. הוא נעשה פגיע וCODEPENDENT במתעלל ובתחליפיו כשהוא זקוק לקבל מהם הכרה ואישור. רבים נושאים את עקבות ההתעללות מילדותם אל החיים הבוגרים וחווים סבל מיחסים פוגעניים מתמשכים, כמו אישה בשנות החמישים שחווה התעללות מאימא שלה, כשהיא עדיין מבקרת אצלה ופוגשת את אותו יחס שקיבלה מראשית חייה ותוהה האם ככה אימא יכולה להיות.
בולבי, ג. (2016). בסיס בטוח: תקשורת הורה-ילד והתפתחות אנושית בריאה. תל אביב: עם עובד.
Stolorow, R. D. (2003). Trauma and temporality. Psychoanalytic Psychology, 20(1), 158.
