.
הנבואה שמגשימה את עצמה
האם הוא אוהב אותי?
מה אני צריכה לעשות כדי שיאהבו אותי?
שאלות אלו מתגבשות בשקט בתוך נפשה של הילדה הקטנה, כאשר היא חווה את עצמה כלא אהובה ומסיקה, בדרכה, כי אביה אינו אוהב אותה. מתוך חוויה זו היא יוצאת, מבלי לדעת, למסע מתמשך של הוכחת ערך: ניסיון להפוך את עצמה לראויה לאהבה.
במבט לאחור, ניתן להבחין בהיגיון הילדי המארגן את החוויה. הילדה אינה שואלת מה חסר באב או בקשר, אלא מסיקה שמשהו בה עצמה אינו שלם. אם אינה אהובה—סימן שמשהו בה פגום. בכך היא לוקחת אחריות על מה שאינו בשליטתה, ומעצבת לעצמה משימה: להיות אחרת, להיות “בסדר”, כדי לזכות באהבה. כך משתנה אופייה של האהבה—ממצב קיומי הנתון מעצם היותה, היא הופכת ליעד שיש להשיג.
בהמשך לכך, מתארגנת תנועה של מאמץ: הישגיות, שיפור עצמי, ניסיון מתמיד לזכות בהערכה, מתוך אמונה סמויה שהערכה תוביל בסופו של דבר לאהבה. אולם דווקא משום שהאהבה לא נחוותה כנתון ראשוני, מתעורר קושי לזהות אותה כאשר היא מופיעה. ביטויי קרבה עלולים להיתקל בחשד, להתפרש כאינטרסנטיים או לא אותנטיים, וכך נשמרת תחושת החסר המקורית גם בתוך מצבים שבהם אהבה אפשרית.
בנקודה זו ניתן לראות כיצד מתהווה מעגל סגור: חוויה ראשונית של חוסר אהבה מתגבשת לתפיסה עצמית, ותפיסה זו מארגנת את האופן שבו האדם פוגש את העולם. במובן זה, החוויה אינה נשארת בעבר אלא נעשית עיקרון פעיל בהווה. כבר תוארה בסוציולוגיה תופעה זו כ “נבואה שמגשימה את עצמה”, אולם במרחב הנפשי היא מקבלת עומק נוסף.
מנקודת המבט של יחסי אובייקט, הדמות ההורית אינה נותרת חיצונית בלבד, אלא מופנמת והופכת לאובייקט פנימי—ייצוג חי הנושא עמו את איכות הקשר כפי שנחוותה. כאשר הילדה חווה את האב כמי שאינו אוהב, לא רק אמונה נוצרת אלא מבנה נפשי שלם: דמות פנימית שאינה אוהבת, ולעיתים גם עצמי הנחווה כבלתי ראוי לאהבה. במובן זה, “הוא לא אוהב אותי” מתהפך בהדרגה ל “אני לא אוהבת את עצמי”.
הפנמה זו פועלת ככוח מארגן. האדם פוגש את עצמו ואת האחרים דרך העדשה של אותו אובייקט פנימי, וכך מתהווה דיאלוג פנימי שבו הקשר המקורי ממשיך להתקיים מבפנים. לעיתים, האדם עושה לעצמו את מה שנעשה לו: מבקר את עצמו, מטיל ספק בערכו, ואף תוקף את עצמו בעוצמה רבה יותר מזו שחווה. כך נשמרת נאמנות למבנה הראשוני, גם כאשר הוא כרוך בכאב.
כאן מתגלה ממד הקיבעון: חזרתיות על אותו דפוס קדום, כאילו הנפש מחויבת להמשיך ולהגשים את הנבואה הישנה, או באמונה שהוא כזה שאי-אפשר לאהוב. כל מפגש חדש מתפרש לאורה, וכל אפשרות אחרת מתקשה להתבסס.
עם זאת, דווקא משום שמדובר במבנה פנימי ולא באמת קבועה, קיימת גם אפשרות לתנועה. כאשר מתאפשרת חוויה אחרת—ביחסים עם אדם אחר (למשל, דרך טיפול נפשי), או דרך התבוננות פנימית—עשויה להיווצר הפנמה נוספת. אובייקט פנימי שאינו מבוסס על חוסר, אלא על הכרה, נוכחות ואפשרות של אהבה.
ברגעים אלה נפתח סדק בנבואה הישנה. לא כהפרכה מיידית שלה, אלא כהתרחבות של המרחב הפנימי. לצד האמת המוכרת מתגבשת אמת נוספת, והאדם אינו נדרש עוד לבחור בין שתיהן, אלא יכול לשאת ריבוי. מתוך כך מתאפשר מעבר מקיבעון לצמיחה: לא דרך מחיקה של העבר, אלא דרך יצירת אפשרות חדשה בתוכו—אפשרות שגם היא, בדרכה, נוטה להגשים את עצמה.
