על אובדן החירות והסובייקט
"לחיות במלוא מובן המילה, כלפי חוץ וכלפי פנים;
לא להקריב את המציאות החיצונית על מזבח חיי הנפש, וגם לא להיפך".
(אתי הילסום)
פרק זה מבקש להאיר את מה שאני מכנה 'הנפש התגובתית' – אותם היבטים מותנים של הנפש הפועלים מתוך דפוסים אוטומטיים, רגשיים ואימפולסיביים. מצבים של חרדה, כעס, התגוננות או נסיגה מתעוררים לעיתים כרפלקס לגירויים חיצוניים או פנימיים, עוד בטרם מתאפשר עיבוד נפשי מושהה. הפעולה מתרחשת כמעט מעצמה, כאילו האדם נדחף אליה מבפנים. במצב זה הסובייקט חדל להיות מקור פעיל של משמעות ובחירה, והופך לחוליה נוספת בשרשרת של סיבות ותגובות.
במובנה הרחב אין מדובר כאן בהפרעה חריגה. במידה רבה הנפש הזו היא תוצר של תהליך הסוציאליזציה עצמו. האדם גדל בתוך עולם של שפה, נורמות וציפיות המעצבות את דרכי תגובתו למציאות. תהליך זה מאפשר חיים חברתיים יציבים, אך בו-בזמן הוא גם מטמיע דפוסי תגובה קבועים – לעיתים עד כדי כך שהתגובה קודמת למחשבה.
הביהביוריזם הרדיקלי העניק למסגרת זו ביטוי מדעי ברור. על פי גישה זו, התנהגות האדם מעוצבת באמצעות מנגנונים של חיזוקים ועונשים, והסביבה היא שמעצבת את פעולותיו של הפרט. מנקודת מבט זו מושגים כמו רצון חופשי או אוטונומיה נתפסים כאשליות תרבותיות, בעוד ההתנהגות עצמה ניתנת לעיצוב באמצעות “טכנולוגיה של התנהגות" (סקינר, 1973). גישה זו מדגישה את כוחם של תנאים סביבתיים ביצירת דפוסי פעולה קבועים.
אולם תפיסה זו מעוררת קושי הומני ופילוסופי עמוק. לפי קאנט (1994), האדם אינו רק חוליה בתוך מערכת סיבתית אלא ישות הראויה להיתפס כתכלית בפני עצמה. כאשר ההתנהגות האנושית מוסברת במלואה באמצעות מנגנוני התניה, הסובייקט – כמי שבוחר ופועל – הולך ומתפוגג מן התמונה , ויחד עמו מתערערת גם חוויית הבעלות של האדם על חייו.
גם במישור הבינאישי מתברר מחירו של מצב זה. במקום מפגש חי בין שני בני אדם מתרחשת לעיתים קרובות התנגשות בין דפוסים מותנים. מה שנדמה כדיאלוג הוא למעשה שרשרת של תגובות אוטומטיות. במונחיו של בובר (1959), היחסים גולשים ממפגש של “אני–אתה” אל דינמיקה מנוכרת של “אני–לז”, שבה האחר חדל להיות נוכחות חיה והופך לאובייקט של תגובה. ביחסים מסוג זה לא מתקיים אותו "מרחב מעבר" שעליו דיבר ויניקוט – המרחב שבו התגובה מושהית, והאדם יכול להרגיש, לחשוב ולהתבונן לפני שהוא פועל.
הפסיכולוגיה הניסויית המוקדמת תיארה את ההתנהגות במונחים של מודל גירוי–תגובה .(S-R) בהמשך הורחב המודל ל S-O-R כדי להכיר בקיומו של האורגניזם (O) המעבד את הגירוי. אולם דווקא במרווח שבין הגירוי לתגובה – כפי שטען פרנקל (1970) – מצויה האפשרות לחירות אנושית. במרווח זה האדם עשוי לבחור את עמדתו כלפי המציאות. כאשר מרווח זה מצטמצם, האדם עלול להילכד במעגל של תגובות אוטומטיות שבו החרדה והתוקפנות נעשות הכוחות המארגנים של החוויה.
הקליניקה הטיפולית מדגימה זאת בעוצמה מיוחדת. חוויות טראומטיות או יחסי אובייקט פגועים – מצב שבו האדם אינו חווה דמות פנימית כבת-ברית – יוצרים קיבעון בדפוסי תגובה מסוימים. האדם נעשה רגיש במיוחד לגירויים המתפרשים כדחייה או נטישה, וכל רמז המפורש כאיום על קשר מפעיל תגובה מהירה וכמעט רפלקסיבית. במצבים כאלה האדם אינו מגיב רק להווה; הוא משחזר שוב ושוב חוויות עבר שהוטבעו במבנה אישיותו. לעיתים הוא חי בתוך קונפליקט מתמשך של קירבה והימנעות ,(approach–avoidance) מתקשה לעגון ביחסים אינטימיים יציבים.
בהקשר זה ניתן להזכיר את מושג "העצמי הכוזב" שפיתח ויניקוט (2009). כאשר הסביבה הראשונית אינה מאפשרת ביטוי ספונטני של החוויה, הילד עלול לפתח עצמי הסתגלותי המכוון בעיקר לציפיות הסביבה; העצמי הכוזב מתפקד היטב כלפי חוץ, אך הוא מרחיק את האדם מן החוויה החיה של עצמו .במובן זה, תגובתיות יתר עשויה להיות גם תוצאה של הסתגלות מוקדמת המחליפה את הספונטניות. מטופלת אחת אמרה פעם בטיפול: “ההורים שלי לימדו אותנו היטב איך להסתדר עם הסביבה – אבל לא עם העולם הפנימי שלנו.”
תובנה קרובה עולה גם בכתיבתו של בולס על האדם הנורמוטי. בולס (2000) מתאר אדם המתפקד היטב מבחינה חברתית, אך עולמו הפנימי מצומצם ודל. חייו מתנהלים בעיקר סביב תפקוד והתאמה למציאות החיצונית, בעוד החוויה הסובייקטיבית כמעט נעדרת. האדם הנורמוטי אינו סובל בהכרח מפתולוגיה בולטת, אך הוא חי במידה רבה מחוץ לעולמו הנפשי שלו . במובן זה, היעלמות הסובייקטיביות היא אחת מצורותיה השקטות של הנפש התגובתית.
תופעה זו מתבהרת במיוחד בעבודה עם נפגעי נרקיסיזם (כהן, 2020,2022, 2025). במפגש ממושך עם אישיות נרקיסיסטית, עולמו הפנימי של האדם עלול להצטמצם בהדרגה. מערכת היחסים מתארגנת סביב דרישותיו הרגשיות של הנרקיסיסט, והאדם מוצא עצמו מגיב שוב ושוב למצבי רוחו, לביקורתו או לחרדת הדחייה שלו. בהדרגה נוצר מצב שבו האדם חדל לפעול מתוך מרכז פנימי משלו ומתחיל לחיות כתגובה לאחר.
במובן זה הנפש התגובתית איננה רק מנגנון פסיכולוגי; היא גם תיאור של מצוקה קיומית עמוקה: אובדן התחושה שהחיים שייכים לנו.
דווקא בתוך התהליך הטיפולי ניתן לעיתים לזהות את הרגע שבו מתחילה תנועה אחרת. לאחר שהעיבוד ההגיוני של המצוקה מגיע למיצוי מסוים, אני שואל לעיתים את המטופל שתי שאלות פשוטות ולעתים מטלטלות:
של מי החיים האלה?
ומה אתה עושה כאן?
איני מצפה לתשובה ברורה, כאילו יש כזו. כוחן של השאלות איננו במענה חד-משמעי אלא בתנועה שהן יוצרות. הן מפנות את האדם אל עולמו הפנימי ואל שאלת הבעלות על חייו. מתוך התבוננות זו עשויה להתחיל תנועה – לעיתים מחשבתית ולעיתים מעשית – שבה האדם מתחיל לבחון מחדש את מקומו בעולם שבו הוא חי.
ככל שמתפתחת ומתגבשת הסובייקטיביות בנפש האדם, כך מצטמצמת אחיזתה של התגובתיות בחייו. האדם חדל להיות רק מגיב למציאות ומתחיל לעמוד בעמדה פעילה כלפיה. במובן זה הסובייקטיביות נעשית מעין אנטידוט לנפש התגובתית.
מנקודת מבט זו, הדיון בנפש התגובתית מוביל אל השאלה הרחבה יותר של חירות נפשית. מעבר לנפש התגובתית ניתן לחשוב על ממדים אחרים של הקיום האנושי – נפש חופשית ונפש יצירתית – שבהם האדם אינו רק מגיב למציאות אלא יוצר את עמדתו כלפיה.
ביבליוגרפיה
בולס, כ. ( 2000). צילו של האובייקט, תל אביב: רסלינג.
בובר, מ. (1959). בסוד שיח. ירושלים: מוסד ביאליק.
הילסום, א. (1985). חיים כרותים: יומנה של אתי הילסום 1941-1943. ירושלים: כתר.
ויניקוט, ד. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם-עובד.
כהן, מ. (2025). זהות חבולה: על הזדהות עם התוקפן והשלכתיה. תל אביב: רסלינג.
כהן, מ. (2022). מי רוקד עם הנרקיסיסט?. תל אביב: רסלינג.
כהן, מ. (2020) הדמות מאחורי המראה: נרקיסיזם והבלתי נראות של ילדים ובני-זוג. תל אביב: רסלינג.
קאנט, ע. ( 1994). הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות. ירושלים: מגנס.
סקינר, ב. פ. (1973/1975). מעבר החירות ולכבוד. תל אביב: הוצאת גומא.
פרנקל, ו. ( 1970) אדם מחפש משמעות. שוהם: דביר.
