התיאטרון של הנרקיסיסט

מי שחי עם נרקיסיסט חווה ומכיר את הדרמה  שהוא מחולל כחלק מהמערכה הגדולה שהוא מנהל מול מי שאינו מוכן למלא את התפקיד שנועד לו. במערכה זו הנרקיסיסט יוצר "דעת קהל" עם סיפור בו הוא הקורבן מצד אחד וצדיק מצד שני, מפזר לכל עבר קריאות שבר – מה עשית לו, איך פגעת בו ובכבודו וצריך לתלות אותך בכיכר העיר. הקהל כולל כל מי שנשבה בקסמו ובצדקנותו שח הנרקיסיסט, מזדהה אתו, ואף מתגייס לפעול למענו כ"קוף מעופף"[1], לפעמים בלי שהוא מודע לכך שמדובר בסיפור בדוי  ושהוא משתף פעולה עם מתעלל. הוא יכול להיות כל אחד מבני המשפחה, חברים לעבודה או שכנים, כל אחד מסיבותיו הוא: אחד הילדים שנשחק מהמאבק עם ההורה, קרוב משפחה או אחר שנהנה מהדרמה, או אחד שהוא נרקיסיסט בעצמו.

 אתה מבחין במחזה התיאטרון הזה כשאתה יוצא ממנו, כמו שיוצאים מהצגה וחושבים עליה, אבל במקרה זה אתה היית שם ולא ידעת באופן ברור שיש לך תפקיד שהיה עליך למלא ולחיות  במחזה של הנרקיסיסט. כמעט כל מי שפגשתי שהיה מעורב ביחסים עם נרקיסיסט מספר את הסיפור הזה, מכיר ויודע אותו, משתתף בו וסובל ממנו ולתומו חושב ומאמין שאלה הם חייו.

מה הם המאפיינים הבולטים במופע הזה?

ראשית,  הפומביות של ההצגה בפני הסביבה הקרובה והרחוקה שהופכים להיות קהל צופים ומאזינים קשוב המלווה את הסאגה שמהדהדת לכל עבר לאורך זמן, כמו טלנובלה. שנית, היכולת של הנרקיסיסט לעשות שימוש מירבי ואכזרי בנושאים בעלי רגישות חברתית גבוהה – כמו יחסי הורים-ילדים, התעללות, משברים בזוגיות – מעוררת חלחלה, כי הוא פועל בנחרצות ובעקביות כדי להרוס את האחר-הקרוב, למשל, לקחת את האג'נדה של "ניכור הורי" ולהדביקה על הקורבן. זוהי יכולת מופלאה של הנרקיסיסט להפוך את היוצרות ולהאשים את הקורבן בדיוק בדבר בו הוא עצמו לוקה: הוא עצמו אגואיסט, מזניח, מנוכר, פוגעני, ומאשים את בן או בת הזוג בעניין בו הוא לוקה. הנרקיסיסט עושה שימוש בכל מצב או אירוע, כמו יום הולדת של הנכד, מחלה של סבתא, מותו של אבא, כשלון בבחינה ועוד כהנה וכהנה כשהוא מנטרל כל התנגדות או הסתייגות כלפיו. הקורבן מותקף בטענות שווא שהוא לא לויאלי, שהוא בוגדני, שהוא אב או בן נוראי וכיוצא באלה.

דוגמה א. גבר בשנות החמישים, רונן (שם בדוי), מבין שאביו הוא נרקיסיסט שהתעלל בו בילדותו וגם בהמשך פגע בו וזלזל בו ולא הכיר בשום דבר שעשה כבעל ערך, למרות הישגים מרשימים בתחום האומנות. הוא אינו רוצה עוד לפגוש אותו, אבל הוא מותקף על ידי ההורים (איך עושים דבר כזה? השתגעת? איך השתנית?) ונוצרת מהומה בתוך המשפחה כי הילדים הבוגרים לא חוו "סבא מתעלל"; להיפך, מבחינתם הוא היה אפילו "סבא טוב", ואף עזר לאחד הבנים לממן את לימודיו באוניברסיטה. רונן נמצא בקונפליקט בתוך משפחתו שלו – עם הבנים ובת הזוג, כי הרי לא יתכן לא להזמין את סבא ליום הולדת הקרב של הנכד. הוריו של רונן, הסבא והסבתא, אינם מרגישים שיש מבחינתם בעיה כלשהי, מלבד רונן ש"משהו קרה לו" והוא השתנה ו"מדבר  לא יפה". יתרה מזו, מסתבר שהסבא והסבתא מדברים מאחורי הקלעים עם הילדים ומתלוננים על רונן. נוצרת מהומה משפחתית, כאוס שרק הנרקיסיסט יודע לחולל. הוא יוצר מחזה בתיאטרון האבסורד, חוויה של  אובדן משמעות ויכולת לתקשר בשפה מובנת. עוד מסתבר, שהסבא, לווה כספים מהנכדים הבוגרים, למרות שיש לו רכוש רב. הדבר נודע לרונן לאחרונה. עכשיו רונן בפרדוקס: אם יתנגד להשתתפותו של הסב ביום ההולדת של הנכד הצעיר, הוא יותקף מכל הצדדים; ואם יסכים שהוריו ישתתפו הוא ירגיש רע מאד. אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

דוגמה ב. גבר בשנות החמישים, יגאל (שם בדוי), אחד מתוך ארבעה אחים, היה כל חייו פעיל ואחראי, קודם להוריו ובהמשך למשפחה גרעינית שהקים וגידל בה מספר ילדים, עד שנישואיו הגיע למשבר והוא התגרש. הוא לא ידע דבר על נרקיסיזם והבין זאת רק כשפנה לטיפול. לפי כל הסימנים הוא עבר השתקה מצד ההורים והאח הגדול וחש מנוטרל מכל רצון ואמירה משלו מולם. הגרושה שלו  לוקה בעצמה בהפרעת אישיות נרקיסיסטית קשה; היא מטרידה את יגאל וגם את ילדיו בשעה שהם עושים מאמצים לשרוד את ההתעללות הנפשית וההזנחה שלה בטיפול המופרע בהם. היא מאשימה את יגאל בכל דבר, בכל בעיה, למשל בכך שהבן הצעיר שבגיל ההתבגרות מתרחק ממנה ואינו רוצה קשר איתה. היא דורשת טיפול פסיכולוגי לילד ולא מצליחה להחזיר אותו אליה. אחות בוגרת יותר מתנדנדת בין האב לאם וחצויה בתוכה בין שני עולמות הפוכים. בן נוסף הפנים בעזרת האינדוקטרינציה של האם את האמונה שאבא "שונא אותו" ולא רוצה לדבר אתו ולמעשה מנתק קשר איתו. נוסף לכל זה, אביו של יגאל, הוא בעצמו נרקיסיסט שרוצה רק דבר אחד: שלא יריבו, שלא יוציאו שם רע למשפחה, מה שאומר הכחשה של בעיה כלשהי שדורשת התייחסות (כמו גילוי עריות בין האחים). האח הבכור נרקיסיסט אף הוא משדר ופועל מתוך נרטיב נרקיסיסטי טיפוסי, ונותן מופעים של אדם אכפתי ואמפטי שהמשפחה לנגד עיניו. בשלב הבחרות האח הבכור הזה התעלל מינית באחותו וביגאל והכל נארז בערפל כנושא שלא מדברים עליו.

בתוך הרקע המשפחתי הזה יגאל מותקף על ידי כל בני המשפחה שהוא חסר אכפתיות, שהוא בן ואב נוראי ומזניח. הסבתא, אימו של יגאל, נמצאת במצב דמנטי ו"הוא לא הולך לראות אותה". המשפחה מתפקדת כמקהלה מתוזמרת היטב כנגד יגאל. הגרושה שלו הצליחה להשתלב במשפחה של יגאל ועכשיו זה "כולם נגד אחד". הסביבה הרחבה יותר משתלבת בנרטיב הנרקיסיסטי הבדוי עם אצבע מאשימה כלפי יגאל, ואנחנו עדים שוב למעין לינץ' פסיכולוגי כנגדו. כמו בסיפורי אגדה יש פה גם "אישה רעה", שהיא בת הזוג הנוכחית של יגאל, שלולא היא הכל היה טוב, וטוענים שהיא מסיתה אותו כנגדם. יגאל, כמו רונן בדוגמה הקודמת נמצא בפרדוקס: אם הוא יהיה מעורב שוב בחיי משפחת המקור הוא יצטרך לעבור מהפך נפשי שירסק אותו; ואם הוא אינו משתף פעולה עם המשפחה המופרעת הוא מותקף, מבוזה, מנודה ומוחרם.   

דוגמה ג. בחורה בשנות השלושים, רותם (שם בדוי), מוכשרת, חרוצה ואחראית "מאכזבת" את ההורים כשהיא אינה מגשימה אחת לאחת את הצפיות שלהם להצלחה אקדמית. היא בת יחידה ואושרם נראה תלוי בה ובהישגיה. זה הרושם המתקבל מהתבוננות במהלך חייה. יש מסלול שהתוו לה  כשהם דואגים שלא "תבזבז זמן" על שטויות: מוזיקה, חברים, תלבושת, נסיעה לחו"ל, ייעוץ פסיכולוגי. הכל לא נחשב לעומת "התוכנית הגדולה" שההורים בנו בשבילה. היא עצמה הישגית, אוהבת לקרוא וללמוד וליצור, אלא שהלחץ המתמיד סוגר עליה ולא מאפשר לה לנשום. כשנעצרה בלימודיה האקדמיים, כפי הנראה מלחץ נפשי, היא עזבה את הלימודים. היא הייתה בצערה. ההורים היו בצערם. לא ניתן לשוחח על זה כי יש רק נרטיב אחד  שבו היא "מאכזבת". לא משנה מה קורה לה, מה היא מרגישה. ואז באירוע משפחתי רב משתתפים האם מטיחה בה לפני כולם ומכריזה על האסון שקרה בעקבות הפסקת הלימודים של הבת. הכל נעשה בצרחות. שוד ושבר. זה היה אירוע טראומטי עבור רותם. היא חיה מכבר בלחץ נפשי מהאכזבה מעצמה, ועכשיו זה פומבי, כולם רואים ויודעים. התיאטרון הנרקיסיסטי נמצא כאן בפעולה. אם קודם היה רע, עכשיו רע יותר. רותם ממשיכה להיות רדופה על ידי האם שמנבאה לה שתהיה "עקרת בית קטנה", השתקפות של מעמדה שלה בחיים לא מוגשמים. גם רותם חיה בפרדוקס. אם תתקרב שוב להוריה לא תוכל לקיים דיאלוג כלשהו שגם מקודם לא היה; ואם תוותר ולא תפגוש אותם, תצטרך להיות בלי משפחה, בלי מערכת תמיכה משפחתית. בתוך הפרדוקס והסחיטה הרגשית ( squeeze) הזו היא חיה ומתנהלת, בהרגשה של  לא להקיא ולא לבלוע.

דוגמה ד. בחורה בשנות השלושים, נועם (שם בדוי), חשה שהיא צריכה כל הזמן לוותר על עצמה, על מה שמרגישה כדי שאימא תהיה מרוצה. לא מתאפשר ”דו-קיום רגשי" ביניהן. היא תמיד צריכה לבטל את רגשותיה-דעתה-רצונה "למען המשפחה" שהיא ערך עליון עבורם. האב אמנם יותר תקשורתי, אבל הוא מיישר קו עם אימא ברוב המקרים. האחים הם סתגלנים והכל נראה ונשמע בסדר, עד שמתחולל אירוע שאנו מכירים מהמצב הקולקטיבי שלנו והוא נוגע בשאלה חיסון כן-או-לא. באירוע יום הולדת לאחיין, אחיה דרש ממנה שלא תגיע כי היא לא מחוסנת. זה שבר אותה ממש. הרי גם הילדים אינם מחוסנים חשבה ואמרה לו ולהם. היא לא הגיעה לאירוע ואף אחד מבני המשפחה לא טרח לשוחח איתה. האירוע הזה הציף ביתר שאת חוויה מתמשכת של חוסר לגיטימציה להיות מה שהיא, את החוויה של העדר משענת וגיבוי, והיא מגלה שהביטחון המעורער הולך אתה לכל מקום, לעבודה וליחסים בין אישיים. נועם חיה  בפרדוקס: אם היא תעמוד על שלה, לא תהיה לה משפחה. הם אולי יחפשו אותה אבל הם לא ישתנו ולא ישנו דבר ביחס אליה. אם היא "תחזור" למשפחה היא תרגיש נורא וחסרת ערך עצמי. גם כאן, כמו בדוגמאות קודמות, התיאטרון המשפחתי מפגין אחידות וקול אחד. ברור מי צודק ומי טועה. כולם יודעים.

במצבים שתוארו יש לחץ חזק מצד הקולקטיב המשפחתי לקונפורמיות, לסתגלנות, וחוסר סבילות לדעה אחרת, עצמאית, חופשית. המשפחה שנועדה לשמש "בסיס בטוח", הופכת להיות מלכודת שלוחצת ומקטינה את החיים בתוכה. המחקרים הרבים שנעשו בעבר על קונפורמית הראו בעליל שהיחיד בקבוצה שחש שהוא חריג בתגובה ובשיפוט שלו בעניין זה או אחר חווה לחץ נפשי גדול (נבדק במכשור דמוי ביופידבק); הוא מוותר על דעתו כדי להירגע וסובל מאובדן ביטחון וערך עצמי, או עומד על דעתו ונשאר לחוץ וחריג. נועם ברוחה אינה סתגלנית. יש לה רוח חופשית, מרדנית. היא מצייתת ונכנעת למשפחה כדי לא לאבד תמיכה. ההורים ושאר האחים הם סתגלנים ו"נורמטיביים". היא חיה בפרדוקס. רוחה החופשית מאיימת עליהם. הם לא מעזים והיא כן מעזה. ההעזה שלה  נחווית על ידי המשפחה כהתרסה. זו הסיבה שילידי קיבוץ שגדלו בלינה משותפת לעתים אינם מסוגלים לנהל דיאלוג. אלה שחוו סבל מבטאים את זה; אלו שלמדו לא לחוות סבל ולהסתגל אינם יודעים על מה הסובל מדבר כי יצרו הגנות חזקות בפני כאב רגשי. וכבר נאמר ש"הרעב לא מבין את השבע, והשבע לא מבין את הרעב".

נכתב על ידי מחברים שונים שהמופע התיאטרלי של הנרקיסיסט הוא מעין הצגת תיאטרון המועלית על הבמה שוב ושוב, ובה הוא מספר וממחיז את הסיפור שלו (מקדוגל, 1999). בדוגמאות שהבאתי אפשר לראות כיצד הוא מגייס שותפים לסיפור שלו ונותן לו נראות של תוקף מציאותי ומוסרי; וכשהוא נפגע הוא יוצר דרמה ומהומה רבתי בסביבתו – במשפחה, בארגון או בקהילה (Symington,1993, מוזכר בספרי 2020). חוסר הנפרדות אצל הנרקיסיסט מאפשר לו פלישה חופשית לנפש זולתו, גם הקרוב ביותר, כי הוא חווה אותו כחלק ממנו. במובן זה, הנרקיסיסט הוא מתעלל הנוהג בחוסר אחריות כלפי אחרים, או מתוך חוסר-מודעות עצמית, או בכוונת מכוון, כשהוא פוגע יותר ככל שמסלימים העימותים עם אהוביו השנואים[2]. הוא הופך מטעם עצמו לסמכות-על, לעריץ יודע-כול, ששופט ומוקיע ומנהל מערכת השמדה נגד הקורבן, כשהוא אינו נעצר לרגע למחשבה שניה ולשינוי במוחלטות של התנהגותו התוקפנית. הקורבנות, כמו אלה שסיפרתי עליהם, מרגישים "יתומים", ותמיד ממתינים בכיליון עיניים, בתוכם, שההורה הפוגע יכיר בהם ויחייך אליהם.

למען הבהירות, הקורא יכול לתהות האם יתכן שהנרקיסיסט גם "אוהב" וגם "שונא"? התשובה היא בעיקרון כן. הוא מקרב ומתקרב כי הוא צריך קשר, הערכה ואהבה, אבל הוא רוצה "לקבל" אותם מבלי שהוא צריך לטרוח מדי ולהיות מחויב להדדיות. כשהאחר מתקרב ורוצה ממנו, הוא דוחה אותו כי אולי הוא מרגיש שאינו מסוגל לתת מה שאין לו (הערכה, אהבה, קבלה), ואז הוא דוחה או "שונא" את האחר. ההבנה הפסיכואנליטית היא שהנרקיסיסט "מפקיד" אצל האחר הקרוב חלק מעצמו שהוא אינו מחובר אליו, ואז הוא תוקף ורוצה אותו מן האחר. תהליך זה קרוי "הזדהות השלכתית", שפירושו שאדם משליך על האחר חלק לא רצוי או לא מוגשם שלו ובו בזמן הוא גם מזדהה אתו. כך יוצא שהוא גם אינו יכול לשחרר את האחר שמחזיק ומייצג עבורו משהו שלו. לדוגמה: נאמר שההורה לא הגשים חלק יצירתי שלו והבן שלו כן. הוא מקנא בבן המצליח וכך יוצא שהוא גם אוהב וגם שונא. הבן מרגיש את הטלטלה הזאת כשהוא מותקף על ידי הורה שדורש הערכה, אבל הוא לא נותן אותה לבנו. כל זה הוא סיפור פנימי של הנרקיסיסט שמושלך על האחר וסביבתו.זהו סיפור בדוי אשר מומחז ומופק על ידי הנרקיסיסט שוב ושוב במציאות, כנאמר "כל העולם – במה".

להפוך את הצופים לשותפים. גליה עוז, בספרה "דבר שמתחפש לאהבה" (2021), מספרת על אירועים בהם התרחש התיאטרון הזה בו משתתפים היא, האב ונציגים של קהל: "כשאני משווה בין התקריות האלה אני מזהה שבכל אחת מהן נכח צופה אחד לפחות. אימא שלי עמדה מהצד כשנגררתי על המדרגות. יוסי צור היה שם כשנשפך הקפה ומיכל זמיר נדרשה לשמוע כמה אנחנו דרעק בביקור הראשון שלה אצלנו. הברכה לבת-המצווה, אם אפשר ברצינות לקרוא לה ברכה, הופצה לכל היישוב, וגם המרדף בשבילי הקיבוץ התקיים לעיני כול. היה משהו תאטרלי בסצנות האלה שבהן אדם אחד שפט, הוקיע, גזר את העונש והוציא אותו לפועל בלי רחמים. קהל, אפילו קטן, היה עניין מתבקש. כל התפרצות אצרה בתוכה מחזה-מוסר שלם, החל מהפשע (אי-סדר, התחצפות, ולפעמים שום-כלום) שבעקבותיו זעם קדוש וענישה מהדהדת, ואחר כך הרחקה וגירוש. פיוס והתקרבות לא היו חלק מהרפרטואר, אבל כמו סיזיפוס העלוב, גם אני הייתי צריכה להיות בסביבה כדי שהטקס יוכל לחזור על עצמו. והיה הצורך העיקש לצרוב את התודעה, "לחנך". לא רק את התודעה של הקורבן המיידי, אלא גם את זו של האחרים. להפוך את הצופים לשותפים. בני המשפחה נדרשו להתרגל לאלימות, לספוג אותה בשתיקה, ואם  היה נדמה לאבא שלי שהוא יכול לגייס זרים או חברים, הוא גישש כדי לבדוק אם הם בעניין. כשהצליף בנו מילולית כדי להתחנף למיכל, הוא בעצם הציע לה כרטיס כניסה למסדר הסודי שלנו"(שם: 28-29).

[1] המונח קופים מעופפים (Flying monkeys) משמש בפסיכולוגיה פופולרית לתיאור אחד המאפיינים בדינמיקה של התעללות נרקיסיסטית או התעללות פסיכופתית. המונח מתייחס לאנשים הפועלים בשם הנרקיסיסט, להשגת מטרה פוגענית (כגון לשון הרע, הוצאת דיבה, גסלייטינג), או לקידום האינטרסים האישיים שלו (שימור הקורבן בקשר, היעתרות לרצון הנרקיסיסט, וכדומה). המונח נלקח מתוך הספר הקוסם מארץ עוץ, בו קופים מעופפים בשליחות המכשפה הרעה של המערב מבצעים מעשים פוגעניים בדורותי ובחבריה (מתוך ויקפדיה).

[2] אני משתמש בצירוף זה "אהוביו השנואים" בעקבות בולס (2000) שטבע את המושג "שנאה אוהבת". כוונתו לומר בזה שהמטרה של שנאה זו אינה להרוס, אלא "לאלץ את האובייקט לגלות יחס רגשי כלפיו" (עמ' 133). בפועל, הקורבן (האובייקט) יכול להיכנס לסחרור ואינו יכול לעשות הבחנות בין שנאה כפי שהוא חש מהמתעלל ל"שנאה אוהבת" שמטרתה היא רק לעורר לגלות יחס רגשי כלפיו, כי תהליך זה אינו פוסק  לעולם ביחסים בין הנרקיסיסט לשותפו לקשר. אני מניח שבהקשר טיפולי ההבחנה והשיקוף יכולים לקבל משמעות תרפויטית.

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לשיתוף

להדפסה

תגובות

מאמרים אחרונים

תודעת העליונות של הנרקיסיסט

תודעת העליונות של הנרקיסיסט "אנשים בעלי אישיות עם קווים נרקיסיסטיים מאופיינים בראש ובראשונה בתחושת עליונות, פנטזיות גרנדיוזיות וצורך לתדלק באופן תמידי את תחושת הערך העצמי הגבוה שלהם. הם…

בצילו של הנרקיסיסט

בכתיבתי על הנרקיסיזם עד כה (כהן, 2020), עשיתי הבחנה בין הנרקיסיסט המתעלל לבין קורבנותיו שנפגעו ממנו.  המוטיבציה שלי  בהבחנה זו הייתה פרגמטית:  להבין מה קורה בנפש הנפגע ולהתמקד…

סבלנות

על סבלנות הגדרה. המושג "סבלנות" שגור בדיבור היומיומי, ויש לו משמעות רבה ביחסים ובתקשורת בין בני אדם. ברוח המילון, סבלנות מתוארת כאורך רוח, כעמידות, כיכולת להשהות תגובה, להמתין…

פסיכותרפיה בראי התקופה

המאמר אינו בא להמציא פסיכולוגיה אחרת אלא להציע הבנה ושיטה חדשה, עדכנית, לטיפול במצוקות הנפשיות של בני אדם בתקופתנו. התורות הבסיסיות על התפתחות הילד והאישיות ממשיכות להיות בסיס…

מבט אל העלמה המלנכולית

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא…
נגישות