כדור השלג של השקר אצל הנרקיסיסט

 

השקר של ג'ונתן מעורר אותו לחיים ומאפשר לו עקביות באופן שסיפור האירועים שנחוו במציאות אינו מאפשר לו. הוא משקר משום שבשבילו לשקר פירושו לחיות. רק באמצעות השקר הוא מצליח להישאר בחיים. לשקר פירושו להפיח חיים בריק (בולס, 1999: 192).

הנרקיסיסט לכוד בדפוסים ובהגנות שהתוצאה שלהם היא חיים של מראית עין וזהויות כוזבות ובדויות שהוא מעניק לעצמו ולאנשים, במיוחד אלה שקרובים לו. באמצעות ההכחשה של המציאות המשותפת עם אחרים והאמת הבדויה הוא מתחזק את היחסים עם אחרים לפי הנרטיב שלו.  

הוא עושה הכל  כדי לא לדעת את עצמו האמיתי, כאילו כך נגזר כך על ידי האלים (Hughes,1996), ולכן הוא חייב לחיות בהונאה עצמית ולשקר כדי לשמור על התדמית והאמת המוצקה שלו; אם הוא ידע את עצמו הוא לא יוכל להיות מי שהוא בעיני עצמו. ההכחשה קובעת וצובעת את המציאות שלו ושל הסובבים אותו, ולאמיתו של דבר הוא מכחיש אותך כסובייקט, את מי שאתה, את הנפרדות והייחודיות שלך. מה שמתואר כגאזלייטינג הוא בעצם התהליך השיטתי והעקבי של ההכחשה, הכחשה כדרך חיים, כמשקפיים מעוותות של  המציאות הסובייקטיבית של כל אחד שנעשה קרוב אליו רגשית. הוא מוחק אותך ושם את עצמו במקומך. הוא חסר גיבוי פנימי של אובייקט ממשי, כך שאין לו את עצמו והוא משווע להיות ולהתקיים כישות מושתלת בנפשם של הקרובים לו. אוקסימורון אמנם, אבל ככה כל מה שקשור בהוויה הנרקיסיסטית. עבורו יש רק גרסה אחת של מציאות: זו שמגדירה הסמכות הבלתי מעורערת שלו עצמו. השקר בכל אופניו – שקר בוטה, הטעיה, מיצג שווא, סילוף המציאות, גאזלייטינג – משמש לתחזק את גרסת המציאות שלו ולהצדיק אותה בכל דרך. התודעה הכוזבת שנוצרת אצלו ואצל האחרים מחוללת מהומה בנפשו ובנפשם ובתודעתם של כל המעורבים בקשר עם הנרקיסיסט (Symington,1993), כי כולם צריכים להתמודד קוגניציות סותרות ומנותקות מהמציאות המשותפת. לעתים זהו מצב הזוי וכמעט פסיכוטי, בו כל בני המשפחה נמצאים במצב כאוטי ופגועים או מוזנחים בצורות שונות – מכורים לסמים, דכאון ניסיונות התאבדות, משברים תכופים, וכל זה בחזות של נורמליות.

אתה אינך רשאי לדעת מה מתחולל בנפשו של הנרקיסיסט, ואתה אמור לדעת רק מה שהוא מציג לך כאמת לגבי המציאות; וזה כולל את הקלסתרון שהוא מרכיב עבורך, וחוזר עליו עד שאתה תאמין שזה מה שאתה ולא מה שאתה מרגיש וחושב לגבי עצמך. התוצאה הזאת מושגת בתהליך של "תכנות התנהגותי" (behavior programing) בו אתה מקבל חיזוקים חיוביים, כשפעלת לשביעות רצונו (הוא יחייך ויהיה נחמד אליך לכמה דקות) וחיזוקים שליליים כשאכזבת אותו (הוא יעשה לך רגשות אשם, או יפעיל את השיטה של הפנית עורף ושתיקה רועמת ( silent treatment), או יפעיל אותך בדרך של פיתוי ומניפולציה כדי שלא תשכח אותו לרגע. זוהי בעצם הפרוצדורה של סקינר, אחד מאבות הבהביוריזם, בהפעלה של התניה אופרנטית, במיוחד זו המופעלת ללא סדר צפוי מראש, אלא לפי החלטה (גחמה) של הנסיין (המתעלל), כך שהמתלמד דרוך כל הזמן לכול אות של הנסיין. היונים במעבדה של סקינר למדו לרקוד לפי תוכנית החיזוקים שהוא עיצב. הנרקיסיסט המתעלל עוסק בעיצוב התנהגותי כדי שתתאים יותר ויותר לאיך שהוא צריך אותך, עד שאתה נהיה רק השתקפות והד לנרקיס, כמו הנימפה אקו במיתוס המדויק כל כך של נרקיס. בהמשך, אתה לומד לרצות ולהדהד את רצונותיהם של אחרים ולא מגלה ולא מבטא את הקול שלך, כלומר לא יודע מי אתה. אתה למדת לבטל ולהתבטל ביחסים עם אחרים (כפי שתיארתי ב"ייסורי ההתבטלות העצמית של נפגעי נרקיסיזם") וחש בעיקרון חסר זהות ברורה. מבלי דעת אפילו, אתה מבטל ומנטרל את עצמך כלא שווה כי בעצם לא קיבלת אישור לחיות מהסמכות היודעת-כול של ההורה הנרקיסיסט. נראה לי שחוסר האישור והלגיטימציה הללו כל כך נטועים עמוק בנפש הקורבן שהוא לא מסוגל לחוש ולהבין בבהירות שמתחת לפני השטח הקרקע נשמטת לו והוא נופל לתהום כל אימת שהוא מנסה להחזיק בפיסת מציאות. אם לא קיבלת רשות לחיות, תתקשה להגשים מעבר להישרדות. לא ראו אותך. ביטלו אותך. לא ראו יחד אתך. וצריך עוד מישהו שירצה שיהיו לך חיים נפשיים, כפי שמתאר היטב יואב יגאל (2011). אתה צריך עוד מישהו שירצה אתך כדי שיהיה תוקף לנפש ולרצון האלה. כמו שאין "תינוק" לבד, אלא תינוק ואם וסביבה כיחידה גרעינית אחת, כדברי ויניקוט, אין ילד לבד, אין ילד שהולך לעולם כשמזנבים בו, ויכול באמת להצליח להתקדם בתנועה נגד הרוח. המתעלל נמצא בתוכך, והולך אתך לכל מקום כמנגנון השמדה מושתל. כל זה מוסווה. הקורבן החל להיות מורעל ומוכה בגיל צעיר מאד ונעשה שפוט של המתעלל. למשל, ילד בן ארבע מקבל פקודה לעמוד בפינה במשך ארבע שעות. הילד המוכה הזה  מציב מטרת חיים להקשיב למתעלל, שעבורו הוא בחזקת אל, אחרת יבולע לו, וכך מהלך חייו נקבע וגורלו נחרץ מראשית היותו.

ההשפעה החזקה של כל דפוסי ההתנהגות המתוארים של המתעלל היא מאד גדולה בגלל השקר וגניבת הדעת של ההורה המתעלל, שמצד אחד מציג עצמו כגואל ואת הקורבן בשם כלשהו, טוב או רע, שמטרתם היא הטעיה ושליטה על התודעה והנפש של הקורבן שהוא ילד, וכילד הוא נוטה להאמין ולקבל את דברי ההורה כדברי אלוהים חיים. לילד יש נטייה מולדת לאהוב ולתת אימון והמתעלל עושה בזה שימוש נרקיסיסטי, מנצל את אהבת הילד כדי לשלוט בו ולרתום אותו לצרכיו הפתולוגיים.

כאמור, לא ניתן לדעת מה מתחולל בנפשו של הנרקיסיסט. ראשית, הוא נוטה לא לדבר על עצמו באופן ש"יפליל" אותו, משהו שיאפשר הצצה לרגשותיו האמיתיים. שנית,  הכל מכוסה בדמות החיובית והמושלמת שלו, ואז זו שכבה נוספת של הסתרה. שכבה נוספת היא העברת הנושא אליך, משהו שידובב אותך לספק לו אינפורמציה ונקודות אחיזה בנפשך. שכבה נוספת היא, כשהוא מוצא אחיזה באיזו נקודת תורפה כלשהי, אפילו שולית, כדי לשים אותך נמוך ולהקטין אותך. השורה התחתונה היא שהוא יוצא מהתקשורת אתך עם יתרון כלשהו ואתה לא בסדר, כשהוא מסיט כל דבר בהדרגה למה שהוא צריך, לאינטרס שלו, לאני האידאלי שלו. השקר שוזר את כל זה להטעיה וגניבת דעת, ובעצם הנרקיסיסט במציאות המשותפת בה מתקיימים היחסים, הוא בחזקת אחד שגונב ממך ואותך עד שלא נשאר לך מעצמך, או עד שאתה עוצר את כל הטרוף הזה, מבין שיש פה משחק של גניבת דעת, ומכריז "שברו את הכלים". עם זאת, קשה מאד להתנתק מהאובייקט, כפי שאומרת מטופלת בשנות השבעים: "באחרונה הרגשתי שהתנתקתי מאמא (נרקיסיסטית) אבל בו בזמן אני מרגישה רחוקה מעצמי". העצמי כה שזור ומוטמע באובייקטים שעמם יצאנו לדרך, שבלי לקבל רשות לחיות ולגלות את עצמך, אתה כמו הולך על רגל אחת, אתה לא מתקיים ומתפתח כסובייקט. אתה מתקיים רק עבור ודרך אחרים.

הערות תיאורטיות. אם תחשוב שהנרקיסיסט רוצה שיבינו אותו, אתה תגלה שאתה טועה, כי לתת לך להביו אותו אומר שהוא וויתר מולך על הכל-יכולות שלו והוא מאפשר לך להיות בקשר של שקיפות והדדיות אתו. זהו לא מצב שנרקיסיסט מאפשר. בולס (1999) כותב על מטופל שלו: "בכל פעם שהוא קרוב לכך שמישהו יבין אותו (וזה כולל את ההבנה העצמית שלו) הוא מפתח תחושה חריפה של אסון מתקרב…השקרן משקר כדי למנוע את האסון שאי-אפשר לדמיין אותו, מלהתגשם במציאות" (שם: 198-199).

כשעבדתי עם ילדים, הבנתי שכשהם מתחילים לשקר, כלומר לא לספר רק את "האמת", הם חווים הרגשה שיש להם שליטה על הצגת המציאות, שהם לא שקופים, והם לא רק "מדווחים". הם לומדים לברור מה לשתף ומה לא וזה נראה לי בזמנו וגם עתה התפתחות נפשית חיובית. אך מבוגרים שמדברים שקרים בקביעות הם סיפור אחר, ובהם עוסק בולס בפרק מיוחד בשם "השקרן" (1999). בולס מציג את עולמו הפנימי של השקרן כתוצר של יחסים עם האובייקטים שלא היו מסוגלים להכיל את האמת שלו, יחסים בהם הייתה חסרה קביעות אובייקט, הרבה ניתוקים וחללים ריקים.  את החללים הריקים האלה ביחסים של המטופל שלו עם הוריו (ואחרים בעולם) הוא היה ממלא בפנטסיות שהפכו לקשר שלו עם המציאות והצגתה לאחרים. האובייקט הפנטזיוני שלו הפך לאובייקט הממשי שלו ביחסים עם אחרים:

"כשהשקרן יוצר עולם בשביל הזולת, הוא עצמו מאמין בעולם הזה ומרגיש גם קרוב יותר למי שחולק עמו את העולם. כשהאמת מניסה את השקר, היא נוטלת עמה את עולם הייצוג העצמי ואת האובייקט שנוצר על ידי השקרן. מה שנותר הוא טראומה של ההסתלקות המבהילה של מציאות משותפת. אין בה כדי לנחם, משום שהשקרן והזולת שניהם חשים תחושה קשה של בגידה" (שם:194).

לסיכום נאמר, שההעדר של ההורה, משאיר חותם בהפרעות נפשיות המתבטאות ביחסים, כמו אצל הסכיזואיד, הנרקיסיסט, וגם אצל השקרן והמתחזה. אצל הראשון על ידי נסיגה ממעורבות רגשית, ואצל האחרים על ידי שליטה בתודעה של האחר. מבחינה אקזיסטנציאלית, לשקר לעצמך זו הונאה-עצמית, והיא לאמיתו של דבר בחירה.(Keen,1970) כשאדם מגדיר לעצמו תפיסה עצמית אידיאלית ולא מציאותית, כמו שעושה הנרקיסיסט, הוא מתחיל לשקר לעצמו ואחר כך לאחרים ולעולם, כשהוא אינו עומד בציפיות שלו מעצמו, אולם אז הוא פוגש בתוכו אשמה ובושה; ואולי ההכחשה היא כה גדולה ששום אמת לא תחולל שינוי בהצגת העצמי; לפעמים זהו אדם טוב שחף מכל ידיעה של נפשו ונפש זולתו.  כדי לשמר את התפיסה העצמית האידיאלית הוא צריך להמשיך לשקר, ומכאן השקר עצמו הופך לעיתים לפתולוגי כשהוא מתפתח כמו כדור שלג. השקר לאחרים נעשה בלתי נמנע מאחר שהאדם נאלץ להמשיך להעמיד פנים כדי להימנע מבושת-פנים. כך הוא נעשה יותר ויותר מנותק מעצמו ומנוכר לצרכים האמיתיים שלו ושל אחרים. לפעמים השקר נעשה זמין ורגיל לפי צורכי השעה בקשר ובתקשורת עם אחרים. "לשקר", כותב בולס, "זה להפיח רוח חיים בריק". בפילוסופיה האקזיסטנציאלית לשקר – לעצמך, לאחרים, לעולם – זה להיות לא אמיתי, לא אותנטי, ולכן מועד לחוש אשמה. במרחב הזה, אני מניח שמצויים רבים מאיתנו.

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לשיתוף

להדפסה

תגובות

מאמרים אחרונים

תודעת העליונות של הנרקיסיסט

תודעת העליונות של הנרקיסיסט "אנשים בעלי אישיות עם קווים נרקיסיסטיים מאופיינים בראש ובראשונה בתחושת עליונות, פנטזיות גרנדיוזיות וצורך לתדלק באופן תמידי את תחושת הערך העצמי הגבוה שלהם. הם…

בצילו של הנרקיסיסט

בכתיבתי על הנרקיסיזם עד כה (כהן, 2020), עשיתי הבחנה בין הנרקיסיסט המתעלל לבין קורבנותיו שנפגעו ממנו.  המוטיבציה שלי  בהבחנה זו הייתה פרגמטית:  להבין מה קורה בנפש הנפגע ולהתמקד…

התיאטרון של הנרקיסיסט

מי שחי עם נרקיסיסט חווה ומכיר את הדרמה  שהוא מחולל כחלק מהמערכה הגדולה שהוא מנהל מול מי שאינו מוכן למלא את התפקיד שנועד לו. במערכה זו הנרקיסיסט יוצר…

סבלנות

על סבלנות הגדרה. המושג "סבלנות" שגור בדיבור היומיומי, ויש לו משמעות רבה ביחסים ובתקשורת בין בני אדם. ברוח המילון, סבלנות מתוארת כאורך רוח, כעמידות, כיכולת להשהות תגובה, להמתין…

פסיכותרפיה בראי התקופה

המאמר אינו בא להמציא פסיכולוגיה אחרת אלא להציע הבנה ושיטה חדשה, עדכנית, לטיפול במצוקות הנפשיות של בני אדם בתקופתנו. התורות הבסיסיות על התפתחות הילד והאישיות ממשיכות להיות בסיס…

מבט אל העלמה המלנכולית

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא…
נגישות