מחסור: התרבות של "אף פעם לא מספיק"
Scarcity: the culture of "never enough"
ברנה בראון, DARING GREATLY, 2012 – תרגום מקוצר פרק 1
"You can't swing a cat without hitting a narcissist".
הביטוי אומר "איפה שלא תסתכל אתה תתקל בנרקיסיסט".
אני שומעת את המונח נרקיסיזם בכל מקום. הפיסבוק מלא בהם. "למה אנשים חושבים שמה שהם עושים חשוב כל כך? הילדים היום כולם נרקיסיסטים. תמיד אני, אני, אני. הבוסית שלי ממש נרקיסיסטית. היא חושבת שהיא יותר טובה מכולם ותמיד מקטינה אחרים".
חוקרים מדווחים שיש מגמה בדיבור ובתקשורת של אנשים בה יש פחות "אנחנו" ו"לנו" ויותר "אני" ו"לי" וששכיחות של הפרעת אישיות נרקיסיסטית הוכפלה בעשור האחרון (הספר יצא לאור ב 2012). המחברת מעלה תהיה אם אכן נהיינו כה שקועים בעצמנו, אנשים גרנדיוזיים שמה שמעניין אותם זה כוח, הצלחה, יופי, ולהיות מיוחדים? האם אנחנו כה מיוחדים שאנחנו מאמינים שאנחנו עליונים על אחרים אפילו שלא באמת תרמנו או השגנו דבר בעל ערך? האם זה נכון שאנחנו חסרים אמפתיה וחמלה בקשר עם אחרים?
אנשים זועמים על "הנרקיסיסטיים" ורוצים לעמת אותם עם היוהרה והשחצנות שלהם. מה הם חושבים לעצמם? הנושא של נרקיסיזם חדר לתודעה הציבורית והוא מקושר לדפוסי התנהגות הכוללים גרנדיוזיות, צורך בלתי נדלה להערצה, והעדר יכולת לאמפתיה. מה שאנחנו לא מבינים זה עד כמה אבחנה זו מתבססת על רגש הבושה. כלומר, אנחנו לא מטפלים בבעיה על ידי זה ש"נקצץ" אותם כדי להביא אותם למידתם ולהוכיח אותם על חסרונותיהם ואפסותם. בושה היא כנראה הסיבה להתנהגויות אלה ולא התרופה המתאימה.
מבט על נרקיסיזם דרך העדשה של פגיעות
אמנם אנשים צריכים להיות אחראים על מעשיהם, אבל במקום לתייג ולהאשים אותם, עלינו לנסות להבין את הסיבות להתנהגותם כדי שנוכל להתחיל לטפל בבעיה. "הדיאגנוזה" רק מעצימה את הבושה ומונעת מאנשים לפנות לעזרה. בעבודתי מצאתי שמאד מועיל להתבונן בדפוסי התנהגות דרך העדשה של פגיעות. כך, כשאני מביטה בנרקיסיזם דרך העדשה של פגיעות, אני מוצאת פחד שנובע מבושה להיות "רגיל", סתם אחד ((ordinary. אני רואה את הפחד שאומר לעולם לא ארגיש מיוחד כך שיראו אותי, שאהיה נאהב, שייך, ובעל משמעות ומטרה. לפעמים האקט הפשוט להפוך בעיה לאנושית שופך אור עליה וגורם לה להיות מובנת וכך לחלץ אותה מהתיוג הסטיגמטי שלה.
הגדרה חדשה זו של נרקיסיזם מאפשרת בהירות והבנת הסיבות שמאחוריה וגם את הפתרונות האפשריים. אני יכולה לראות בבירור איך ולמה אנשים כה מתחבטים בשאלה אם הם "מספיק" בכל מובן שהוא. אני רואה בכל מקום את המסרים של התרבות שחיים "רגילים" הם חיים חסרי משמעות. אני רואה איך ילדים הניזונים מהמציאות של הטלוויזיה, תרבות הידוענים, ותקשורת שאינה מסננת דבר, מפתחים תפיסת מציאות מעוותת. אני טוב ושווה רק כמספר הלייקים שקיבלתי בפייסבוק או באינסטינגרם.
מאחר שכולנו פגיעים למסרים שמטפחים דפוסי התנהגות אלה, מבט חדש שאני מציעה פה מזיז הצידה את הגישה של "אנחנו לעומת כל הנרקיסיסטים האלה". אני יודעת עד כמה חשוב להאמין שיש חשיבות למה שאני עושה, וכמה קל לגלוש לעניין של להיות מיוחד ויוצא דופן ולרכך באופן הזה את הכאב מההרגשה שאני לכאורה רגיל וחסר ייחוד. מחשבות והתנהגויות אלה גורמות בסופו של דבר ליותר כאב ולניתוקים והסתגרות, אבל כאשר למרות הכאב אנחנו חשים אהבה ושייכות, אנחנו חשים מוגנים ובטוחים.
אני מניחה שיש מצבים בהם חשובה האבחנה כדי למצוא את הטיפול המתאים, ועם זאת אני בטוחה שנפיק תועלת כשנתבונן במאבק של אותו אדם דרך העדשה של הפגיעות. תמיד נוכל ללמוד משהו אם נבחן את השאלות הבאות:
1.מה הם המסרים והציפיות שמגדירות את התרבות שלנו ואיך התרבות משפיעה על התנהגותנו?
2.איך המאבקים וההתנהגויות שלנו משקפים את הצורך שלנו להגן על עצמנו?
3.איך ההתנהגויות, המחשבות, הרגשות שלנו קשורים לפגיעות ולצורך העז שלנו להרגיש בעלי ערך?
נחזור לשאלה האם אנו אמנם מוקפים אנשים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית. התשובה שלי היא לא. דעתי היא שיש עלינו השפעות תרבותיות חזקות שמעוררות בנו את הפחד להיות רגיל, אבל יש משהו עמוק יותר. כדי לגעת בשורש העניין, אנחנו צריכים ללכת מעבר לתיוג ולהפרחת שמות-גנאי.
הצבענו פה על הפגיעות ואיך שהיא משתקפת בהתנהגות שלנו, אבל היריעה היא רחבה יותר. כשאנחנו בוחנים יותר לעומק את השפעת התרבות בזמננו על כולנו נקבל מבט פנורמי על המחשבות, התנהגויות, רגשות שבהדרגה משנות אותנו ואת הדרך בה אנו חיים, אוהבים, עובדים, משפיעים, מתפקדים כהורים, מנהלים, מלמדים ומתקשרים אחד לשני. הסביבה עליה אני מדברת היא זו של תרבות המחסור.
המחסור: הבעיה של אף-פעם-לא-מספיק
כשאנשים שומעים או קוראים "אף-פעם-לא-מספיק" הם יכולים מיד להוסיף ולהשלים שלעולם-לא- מספיק כל אחד בנושאים שלו:
לא מספיק טוב; לא מספיק מושלם; לא מספיק רזה; לא מספיק עוצמתי; לא מספיק מצליח;; לא מספיק חכם; לא מספיק בטוח בעצמי; לא מספיק מוגן; ובשום דבר לא מיוחד ומצטיין.
אנחנו חווים מחסור מכיוון שאנחנו חיים וחושבים ככה.
בראון מצטטת את Lynne Twist מספרה The Soul of Mony"" שטוענת שמחסור הוא "השקר הגדול":
עבורי, כמו עבור רובנו, המחשבה הראשונה עם היקיצה היא "לא ישנתי מספיק". המחשבה הבאה היא "אין לי זמן". ללא קשר אם זה נכון או לא המחשבה "לא מספיק" קופצת באופן אוטומטי לפני שעלה בדעתנו לשים עליה סימן שאלה או לבדוק אותה. אנחנו מבלים שעות וימים מחיינו שומעים-מסבירים-מתלוננים- או מודאגים ממה שאין לנו מספיק.. לפני שהתיישבנו על המיטה, או דרכנו על הרצפה, אנחנו כבר לא בסדר, אנחנו מאחור, מפסידים, חסרים במשהו. וכשאנו הולכים לישון בלילה המוח שלנו מטרטר לנו על כל מה שלא הספקנו ולא השגנו באותו יום. אנו הולכים לישון עמוסים במחשבות אלה ומתעוררים עם טקסט של מה שחסר.. מצב פנימי זה של מחסור, הנו המצב תודעה של מחסור שנטוע בלב של רגשות הקנאה, החמדנות והדעות הקדומות שלנו, והוויכוח שלנו עם החיים…43-45
מחסור היא בעיה של "אף פעם לא מספיק". תודעה זו נפוצה בתרבות בה כל אחד מצוי ברגישות – יתר לגבי מה שחסר. כל דבר, החל מביטחון ואהבה ועד כסף ונכסים נחווה כמוגבל או חסר. אנו מבזבזים כמות בלתי משוערת של זמן בחישובים של כמה יש לנו, כמה אנו רוצים, וכמה אין לנו, וכמה לכל אחד אחר יש, צריך ורוצה.
מה שהופך אומדנים והשוואות אלה להרגשה של תבוסה זו העובדה שאנחנו משווים את החיים שלנו, הנישואים והמשפחה והקהילה שלנו לדימוי של מושלמות השאול מהמדיה, או שאנו מעמידים את החשבון הפיקטיבי שלנו מול מישהו שיש לו כל מה שרצינו. נוסטלגיה היא גרסה מסוכנת של השוואה. חשבו איך לעתים קרובות אנו משווים את חיינו לזיכרון הנוסטלגי שהפקנו על משהו שמעולם לא היה: "אתה זוכר כאשר..? אלו היו ימים..".
הסיבות למחסור
מחסור לא קונה אחיזה בתרבות בן לילה. אבל ההרגשה של מחסור מתהווה בתרבויות רוויות-בושה המשוקעות בהשוואות ומעורערת על ידי ניתוקים והסתגרות. כשאני מדברת על תרבות רוויית-בושה, אינני מתכוונת שאנחנו מתביישים בזהות הקולקטיבית שלנו, אלא לכך שרבים בתוכנו מתמודדים עם השאלה של הערכה עצמית המעצבת את התרבות בה אנו חיים.
בעשור האחרון, אני עדה לשינויים משמעותיים באקלים התרבותי בארצנו (בארה"ב). ראיתי זאת בנתונים, ובעצם ראיתי זאת גם בפניהם של האנשים שפגשתי וראיינתי. העולם לא היה אף פעם מקום קל לחיות בו, אבל העשור האחרון היה טראומטי לכל כך הרבה אנשים שזה הביא לשינויים בתרבות שלנו. ראה 11/9, מלחמות רבות, מפגעים ויריות בבתי ספר, אלימות.
הדאגה מפני מחסור היא גרסה של פוסטראומה בתרבות שלנו. וכשהכל נעשה יותר מדי, אנחנו כועסים ופוחדים אחד מהשני במקום להתקרב ולרפא ( מה שדורש מאתנו חשיפה לפגיעות). הסבל הוא לא רק בתרבות בכללותה: ראיתי אותה דינמיקה במשפחות, במקומות עבודה, בתי ספר ובקהילה. המשותף לכולם היא אותה נוסחה של בושה, השוואה וניתוקים. חוויית המחסור נזרעת ונובטת ממצבים אלה ומנציחה אותם עד שמאסה קריטית של אנשים מתחילה לבחור את דרכה ולהצטמצם לתרבות הקטנה אליה הם שייכים.
אחד הדרכים לחשוב על שלושת המרכיבים של מחסור – בושה, השוואה, ניתוקים – והשפעתם על התרבות היא להרהר בשאלות להלן. כשאתה עוסק בשאלות אלה, יהיה זה מועיל לחשוב על התרבות בה אתה עצמך חי ושאתה חלק ממנה – משפחה, כיתה, קהילה או צוות העבודה שלך:
בושה: מדובר בפחד שילעגו לך ויקטינו אותך, שיטות לנהל אנשים ולוודא שהם לא סוטים מהמסלול? האם ערך עצמי קשור להישג, פרודוקטיביות וציות? האם להאשים אותך ולהצביע עליך הם נורמות? האם לרדת עליך ולקרוא בשמות גנאי זה שכיח בסביבתך? ומה עם העדפה של אחרים? האם יש עניין עם פרפקטשניזם?
השוואה: השוואה בריאה יכולה להיות מועילה, אבל האם יש – באופן סמוי או גלוי – השוואה ודירוג מתמידים? האם יצירתיות מוחנקת? האם אנשים נצמדים לסטנדרט צר אחד, במקום שיכירו בהם לפי ערכם ותרומתם הייחודית? האם יש דרך אידיאלית אחת להיות, או לבטא את הכישרונות – בה מודדים את הערך העצמי של כל אחד?
ניתוק מגע: האם אנשים פוחדים ליטול סיכון או שהם מנסים דברים חדשים? האם יותר קל לשבת בשקט מאשר לשתף בסיפורים, חוויות ומחשבות? האם יש הרגשה שאף אחד לא באמת שם לב או מקשיב? האם כולם נלחמים על תשומת הלב?
כשאני עצמי מהרהרת בשאלות אלה וחושבת על התרבות בכללותה, המדיה, והנוף החברתי-כלכלי-פוליטי, התשובות שלי הן כן, כן, כן!
כשאני חושבת על המשפחה שלי בהקשר לשאלות אלה, אני יודעת שאלה הם בדיוק הנושאים שבעלי ואני מתמודדים אתם יום יום. אני אומרת "מתמודדים" כדי להאיר נקודה חשובה בנוגע להבנת המחסור. לבנות ולפתח יחסים או לגדל ילדים ולדאוג למשפחה או ליצור תרבות ארגונית או לעבור את בית הספר או ליצור מערכת אמונות – דורש מאמץ נגדי מול נורמות תרבותיות שנוצרות וניזונות ממחסור, מאמץ של מודעות, מחויבות ועבודה…יום אחרי יום. התרבות הרחבה מפעילה תמיד לחץ, ואם איננו מוכנים לדחוף חזרה למען מה שתמיד האמנו בו, ברירת המחדל תהיה מצב של מחסור. אנחנו נקראים "להעז בגדול" דווקא כל אימת שהבחירות שלנו מאתגרות את האקלים החברתי של מחסור.
ההיפך מחיים במחסור אינו קשור בשפע. למעשה, אני חושבת שמחסור ושפע הם שני צדדים של אותו מטבע. ההיפך מ"אף-פעם-לא מספיק" איננו שפע או "יותר מכל מה שאתה יכול לדמיין". ההיפך ממחסור הוא מספיק, או מה שאני מכנה לפעול "מכל הלב". כפי שהסברתי במבוא לספר, יש הרבה מובנים לפעולה מכל הלב, אבל במוקד של זה הוא פגיעות וערך עצמי: לחיות עם אי ודאות, עם חשיפה, וסיכון רגשי, ולדעת שאני מספיק.
אם נחזור לשאלות אודות מחסור שהצגתי ותשאל את עצמך אם אתה מוכן להיות פגיע או להעז בגדול בכל הקשר שמוגדר על ידי ערכים אלה, התשובה לרבים מאתנו מהדהדת לא. אם תשאל את עצמך אם מצבים אלה מעודדים ערך עצמי, התשובה היא שוב לא. ההתמודדות הטובה ביותר עם תרבות המחסור היא לקחת בעלות על פגיעותינו ויכולתנו לפעול בעולם ממקום של ערך עצמי.
אחרי עבודה זו בשתים עשרה השנים האחרונות שבהן ראיתי איך המחסור מנהל ורודה במשפחות, בארגונים ובקהילות שלנו, הייתי אומרת שיש לנו דבר אחד משותף והוא שנמאס לנו להרגיש מפוחדים. כולנו רוצים להיות אמיצים. אנחנו רוצים להעז בגדול. עייפנו מהשיח התרבותי ששם על סדר היום "ממה עלינו לפחוד? ו"את מי עלינו להאשים?".
