על הגנת-יתר

כוונות טובות

על הגנת-יתר נרקיסיסטית

הצורך להגן ולעתים לגוננן על ילדינו הוא עקרונית ברור, אולי לכל מי שנכנס לתפקיד ההורות. זהו ערך מופנם בתוכנו וכמו מובן מאליו, לכאורה, רק השאלה היא איך בפועל מפרשים ומבטאים זאת  הלכה למעשה ביחסים השוטפים עם הילדים. הפסיכואנליטיקאי אלפרד אדלר (1927) טען בזמנו שהזנחה והגנת-יתר פוגעים באותה מידה בפיתוח תחושת מסוגלות עצמית ועצמאות של הילד ומונעים ממנו לפתח זיקה חברתית – עניין ויחסים עם אחרים.. הזנחה היא לא לספק לילד מה שהוא צריך כדי לגדול (אהבה, הדרכה, ליווי, דאגה) והגנת-יתר היא לעשות עבורו מה שהוא יכול לעשות בעצמו. שניהם פוגעים בהתפתחות של עצמאות אצל הילד. הוא לא מתנסה בחקירת הסביבה ולא לומד להכיר את היכולות שלו בתחומים שונים ולא מסתדר ומתמודד בעצמו עם שום דבר. גוננות יתר, שמתבטאת בפינוק, היא לעטוף את הילד וללמד אותו לחיות בתלות עם הסביבה ובמהלך הזמן להתמכר, פשוטו כמשמעו, לזה שעושים בשבילו. הוא יכול להתפתח להיות נרקיסיסט ועריץ מול משפחתו וכל העולם ולדרוש שיעשו את רצונו. בקצה השני, הוא יכול להתפתח עם הרגשה של "כלומניק", אחד שלא מרגיש את עצמו, אחד שלא פיתח שום דבר בעצמו ובשביל עצמו עם קושי גדול בפיתוח יחסים עם אנשים והתעניינות בהם. הוא למד להיות לא אחראי על שום דבר. בעצם הכל וכלום נמצאים באותו אדם.

דוגמה מהחיים והדיווח של הסופר יעקב בוצ'ן בספרו "ילד שקוף" של יעקב בוצ'ן (1989), בו הוא מתאר דאגה והגנת יתר של ההורים, ואת התוצאות של גישה זו על התפתחותו הנפשית: "אני יודע שהחיים עם הוריי רוקנו אותי. איש ריק. איש שאין אפשרות להשביע אותו. תמיד הגנה מלאה אבל גם בושה בהם. לא היו לי חיי משפחה נורמליים. לא היה לי מודל. רק התמסרות חולנית שלהם ושמירה והגנה. לא העמידו אותי בשום ניסיון. התוכן המרכזי בחיי הוא פחד. פחד מפני מכות, פחד מפני אלימות, מפני הפתעות, מפני עוני, מפני מחלות, פחד להילחם. פחד לבכות לפני אימא, לפני לאה'לה, לפני הילדים. פחד להביע רגשות. פחד לכעוס. פחד להגיד לא. פחד להגיד כן. מסוגל לרצוח". כאן אפשר לראות עיוורון רגשי של ההורים שהתבטא בהשלכה מסיבית של החרדות שלהם על בנם, שעמעמה את תחושת העצמיות והאוטונומיה שלו כילד (מוזכר בספרי (2020).