צריך שניים לטנגו: מי רוקד עם הנרקיסיסט?

תקציר. המאמר מתבונן ביחסי  קורבן-תוקפן  בין הנרקיסיסט ושותפו-לקשר כריקוד סדו-מזוכיסטי של משיכה-דחיה, אותו מתקשה הקורבן להפסיק על רקע דיסוננס קוגניטיבי שהוא חווה בין הקוגניציות "הורה תוקף" ו"הורה אוהב", וחרדה מאובדן אובייקט נוכח איום של התרחקות וניתוק מהתקשרות סימביוטית בין התוקפן לקורבן. המאמר מתאר את הדרכים בהן הקורבן מתמודד עם ההתעללות של ההורה, ומציג קטע משיחה טיפולית אשר ממחישה את המצב הפוסטראומטי בו נמצאים הנפגעים.

—

רבות נכתב על ההתעללות של הנרקיסיסט בשותפיו לקשר, אבל השאלה היא מי הם השותפים שחוברים אליו ורוקדים אתו לפי החליל שלו? הביטוי "צריך שניים לטנגו" בהקשר זה, מוצג כמטפורה להבנה שהשותף של הנרקיסיסט, כך או אחרת, מופעל על ידו, ובהדרגה מוותר על חירותו ועל עצמו כישות אוטונומית והופך בעל כורחו למשתף פעולה ולקורבן. המאמר מתבונן באופנים שונים בהם השותפים לקשר מגיבים ומתגוננים נוכח השליטה של הנרקיסיסט על חייהם, תוך כדי כך שהם מנסים למחות, להתקומם ולתקן את היחס הפוגעני שלו, ובהדרגה הם חווים את המחנק הרגשי שהנרקיסיסט בעצמו חווה בילדותו. בריקוד הזה ביחסי תוקפן-קורבן, השותפים של הנרקיסיסט עוברים טראומה מתמשכת, לומדים להתבטל ולוותר על עצמם, ויוצרים תמונת ראי הפוכה לדמות הנרקיסיסט שמרוכז בעצמו ומפעיל את שותפיו לריקוד כאילו היו מריונטות שלו.

—

למעלה מעשור אני מטפל בנפגעים מיחסים עם נרקיסיסטים, ילדים, בני זוג, או סטודנטים, וכתבתי מאמרים אחדים המתארים את הדפוס הנרקיסיסטי ואת הנזקים שהוא מחולל בנפשם של השותפים לקשר (2008, 2016, 2016ב, 2017). אחד ממאמרים אלה נותן לנפגעים את רשות הדיבור (2019). התייחסתי לנפגעים כקורבנות התעללות נפשית גלויה וסמויה של הנרקיסיסט, אשר סובלים מפוסטראומה מורכבת כאשר הפוגע מפעיל לחץ בלתי פוסק על הקורבן ומטיל עליו את האשמה לסבלו, תוך כדי שהוא מנער את חוצנו מאחריות כלשהי לעוולה שיצר. ההבנה הפשוטה היא שהנפגעים אינם יכולים להעלות על דעתם שהאם או האב מתעללים בהם נפשית, במיוחד כשאלה מכחישים ומתכחשים למה שהם אומרים ועושים, או מצדיקים את התנהגותם בצורות שונות שהם לא יכולים לקבל, למשל שהם רוצים בטובתו. הם חווים דיסוננס-קוגניטיבי שבחלקו מודחק לתת-מודע: ההורה שאמור לדאוג להם – מתעלל בהם. מבחינת הגיון הנפש שלהם, לא יכול להיות ששני הדברים נכונים. כך הם סובלים מבלבול ומשחיקה פנימית נוכח העובדה שההורה הופך להיות גורם-לחץ (stressor) תמידי בחייהם שאין להם דרך לזהות אותו, להבין אותו, להתגונן מפניו ולהיחלץ ממנו.

בכל דרך שהנפגע מתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי הזה הוא נשאר חצוי בנפשו ביחסו למתעלל, עם תחושת ספק בכשירותו הרגשית והמנטלית. מאחר שההורה המתעלל הוא בהכרח גם דמות הזדהות בחיי הנפגע, הילד מפנים את ההורה כתוקף, וכך הוא בעצם מתרגל, מבלי לדעת את ההקשר הסיבתי, לתקוף את עצמו, לרדת על עצמו, ומוכן לקבל תוקפנות של אחרים כ"מוצדקת", כאילו "מגיע לו", או כל הצדקה אחרת שפותרת את הדיסוננס שהוא חווה. בעיקרון, באופן הזה מתפתחים יחסים סדו-מזוכיסטיים בין הנרקיסיסט ושותפו לקשר, אשר תמיד חוזר לקשר עם התוקף, בדומה למה שמוכר כ"תסמונת האישה המוכה".

דפוס התגובה השכיח של הנפגע הוא לרצות את התוקפן עד בלי די, ובכך לאבד מעצמו ולפורר את עצמיותו, לפעמים להיות "עבד נרצע"  או "סמרטוט" שלו. דפוס  אחר מתבטא בניסיונות להתמרד ולהתנגד ולפתח התנהגות של התנגדות-פסיבית, שהיא אמירת "לא" וביטוי תוקפנות מוסווית ע"י חוסר שיתוף פעולה. דרך התגוננות אחרת היא להיכנע ו"להיבלע" באופן סימביוטי בחיי התוקפן שפולש ללא הרף למרחב הנפשי והפיזי של הקורבן, ותובע ממנו התמסרות מוחלטת. אחרים מפתחים תגובת הימנעות, כשהם משתיקים את מחאתם וזעמם, מתרגלים לזוז ולפנות את המקום לנרקיסיסט שדורש שיקשיבו לו ויעשו את רצונו, ובהמשך זה נהיה דפוס היחסים שלהם עם אחרים. חלקם מפתחים זהות כוזבת, מציגים דמות "נורמטיבית" או מסכה אידאלית, או מפתחים מנגנון של "טשטוש עצמי" שמלווה אותם גם ביחסים מחוץ למשפחה, כמו להיות לא ברור, להתחבר ולהתנתק במהלך שיחה, כאילו כדי להיות "בלתי נראה" וכך לצמצם את האפשרות להיפגע. מול מתעלל רודפני ופולשני נפגעים נאלצים לפעמים לשקר, לא לומר את "האמת" כדי שלא יקבלו תוכחה והפעלה נוספת מצד המתעלל; הם יכולים להרגיש שמוליכים אותם שולל ולפתח נגטיביזם ודפוס "שקרנות משמרת-עצמי" , מנגנון הגנה מפני "אובייקט חודרני, יודע-כל וזועם, וליצור חיץ בין העצמי לבין אובייקט מסוכן" (Lemma, 2005, מצוטט כתקציר ב"פסיכולוגיה עברית,21.9.2020). אחרים  מפנימים את יחס הביטול של ההורה, שפוסל, שולל, שופט ומוכיח את השותפים לקשר ושם את עצמו ואת דעתו במקומם, ומשחזרים אותו יחס ודפוס התנהגות כלפי עצמם וכלפי אחרים.

התמקדות הטיפול בנפגעים סייעה לי להגיש את ההבנה התומכת שנזקקו לה, ולפעמים גם להצליח לסייע להם לשקם את נפשם הפצועה ולבנות חיים עצמאיים. עם זאת, תהיתי לאורך הדרך איך הקורבן משתתף ביחסים הפתולוגיים האלה?

ראשית, הנפגעים מתקשים להתרחק ולהיפרד מהדמות הפוגעת, תופעה אותה תיאר רונלד פרברן (Fairbarin,1952) והראה בכך שהליבידו אינו מוכוון-עונג אלא מוכוון-אובייקט ולכן יעשה הכל כדי להשיג את האובייקט, גם אם הדבר כרוך בסבל. כלומר, הנפגע משמר קשר עם האובייקט הפוגע, למרות שהוא מכאיב לו, כי הוא מתקשה לוותר עליו, מאחר שהוא זקוק לו ותלוי בו. פרברן מציין בפליאה את עוצמת היקשרותם ונאמנותם של ילדים שעברו התעללות להורים המתעללים, שבהמשך משחזרים בחייהם הרגשיים את דפוס היחסים עם ההורה המתעלל שהופנם כ"אובייקט פנימי" (מיטשל ובלאק, 2006), וכל חייהם הם מנהלים שיח דמיוני עם חלקי עצמי שהתפצלו במפגש הטראומטי עם ההורה המתעלל או המזניח.

דרך נוספת להבין את ההשתתפות של הקורבן בטנגו של היחסים עם התוקפן, היא בעזרת ההבנה של פרנצי (2003) אודות התהליך של "הזדהות עם התוקפן". לדבריו, "באמצעות ההזדהות, באמצעות הפנמת התוקפן, הוא חדל להיות מציאות חיצונית, נפרדת, והופך להיות מציאות נפשית פנימית" (שם, עמ' 203). הוא מסביר, שבמצבים קיצוניים, הנפגעים מכפיפים את עצמם ומגיבים כמו אוטומטים לרצונו של התוקפן, לחשיבות העליונה של כל אחד מרצונותיו כדי להשביע את רצונו, ותוך כדי כך הם מתעלמים לחלוטין מעצמם, בעוד התוקפן מתנהג כאילו לא קרה דבר. מצב זה פירושו שהקורבן מזדהה עם התוקפן.[1]

זהו מצב בו הילד נוטה לחוש את עצמו דומה ושייך להורה התוקפן וכך הוא פותר את היחס האמביוולנטי כלפיו. כלומר, ההורה הפוגע נהיה חלק ממנו, והוא יכול גם לחוש שהוא אפילו "מבין אותו", וימצא הסברים הגיוניים ליחס ההורה כלפיו, למשל כדי "להמריץ" או "לחשל" אותו, או פשוט כי הוא "חייב לעזור לו". כדי לשרוד, הנפגע יכול לחקות את התוקפן ולאמץ דפוסי התנהגות דומים ולהמשיך לרצות אותו למרות המצוקה הפנימית שלו. הוא נשאר אתו ולצדו, בהמתנה, מתוך המשאלה הטבעית והבסיסית לקבל ממנו יחס, אהבה וכוח מתוך ההזדהות אתו. הוא גם יחוש אשמה כשההורה אינו מרוצה. לדברי מארי-פראנס היריגוין (2002), "קל מאד לתמרן ילדים. הם תמיד מבקשים להצדיק את מי שהם אוהבים. סובלנותם חסרת גבולות, והם נכונים לסלוח להוריהם על הכל, לשאת באשמה, להבין, לנסות לגלות מדוע אחד מהוריהם אינו שבע רצון" (שם: 53-52).

פגשתי מטופלים שסבלו מהתעללות קשה של הורים,  אבל לחלקם קשה לוותר על האמונה (פנטסיה, דלוזיה) שההורה המתעלל במקום כלשהו "אוהב אותם". אני משער שהאמונה שההורה המתעלל אוהב – ללא קשר לתקפותה – מחזיקה אותם בקשר עם האובייקט ומגנה עליהם מפני כאוס פנימי ואובדן דרך, נוכח חרדה מעימות עם חוויית האובדן (כהן, 2009). ישנם מצבים שמעקף הכאב והאבל הינו בבחינת הכרח, מאחר שהוא מסייע לנפש להתגונן מפני התפרקות או הצפה ( Akhtar, 2001 ; Kogan, 2007). לנוכח אובדן וכאב קיצוני, הנפש (psych) שומרת על עצמה מפני הגרוע יותר ובכך מאפשרת את המשך החיים. קלאשד (Kalsched,1996) מתאר מעקף מגונן זה כמערכת ארכיטיפית בה הנפש דואגת לשמור על עצמה – The psyche's archetypal self-care system. במצב זה, הוא כותב, האדם שורד אבל אינו יכול לחיות באופן יצירתי. הוא יכול להיות כה שרוי בשיח עם האובייקטים הפנימיים שהוא אינו מגיע למצב של יכולת לחוות צער ולקבל אובדן ולהתאבל, וזו עוד סיבה שהקורבן מתקשה להתרחק מהמתעלל.

בונומי (Bonomi,2002), בעקבות פרנקל (Frankel, 2002)  שעסק בדרכים בהם הילד מסתגל להורה המתעלל, מדבר גם על התהליך הפנימי שהילד עובר. הוא מסביר שפרנצי התייחס להזדהות עם התוקפן כמצב בו הקורבן שולל את הסובייקטיביות שלו עצמו והופך להיות בדיוק מה שהתוקפן שלו צריך שיהיה בשבילו; כך הקורבן מרוקן את נפשו כדי להימנע מהסבל הנפשי, ומפנה מקום לתחושות שהתוקף רוצה שיחוש. הקורבן מזדהה עם הדימוי של התוקף כחלק ממנגנון ההישרדות. בו זמנית, ההזדהות גורמת לו למחוק ולהשתיק תחושות, תפיסות, מחשבות ורגשות שעלולים למנוע ממנו את תחושת הביטחון ביחסים עם התוקף. על רקע זה, הקורבן מפתח דריכות כרונית כלפי צרכיהם של אחרים, אותם הוא ממהר לרצות, בטרם יתקפו אותו. גרוע מכך, פרנצי מדגיש כי אחד ההיבטים ההרסניים של ההזדהות עם התוקפן היא הזדהות עם תחושת הרוע והאחריות על הפגיעה, הזדהות אשר מאפשרת לנפגע להמשיך ולשמר את האובייקט התוקפני כטוב ומטיב. כלומר, הקורבן לוקח על עצמו את תחושת הרוע שקלט והפנים מהתוקפן וחש שהוא עצמו אחראי על התוקפנות שהופנתה אליו. קו מחשבה דומה אפשר לראות בתאוריה של פרברן על התפתחות הדפוס הסכיזואידי בו הילד שחווה עוינות ודחיה מהוריו מאמין שהוא הגורם לה (Fairbarin,1952).

במהלך השנים פגשתי מטופלים רבים שחוו במידות שונות את התוקפנות המתמשכת של הורה, לעתים בוטה, לעתים מרומזת ולעתים נסתרת, שהקורבן מפנים לתוכו ומפנה אותה נגד עצמו, על ידי ביקורת עצמית מתמדת ותוכחה ללא מרגוע. אדם כזה יכול להתנהל ולתפקד עם ציפיות מונמכות מעצמו והרגשת אימפוטנציה רגשית שלא מאפשרת לו להעז לבטא את עצמו ולהגשים את מה שקיים בו. הוא חווה חרדה מול כל אתגר שיכול לאפשר לו להצליח לבצע משימה שבעליל היא בהישג ידו, מאחר שמנגנון הביטול מרפה את ידיו. רבים מנפגעי נרקיסיזם עם דפוסי התגובה השונים שתיארתי הם במצב כזה. לוקח  זמן רב לזהות בקליניקה את הדפוסים הללו ולהבין את מקורם ביחס המזניח והפוגעני הממשי של הורים, ברוח ההבנה של פרנצי.

כך או כך, ביחסים עם ההורה הפוגע, לא מתקיימת חוויית נפרדות שמאפשרת תנועה חופשית של התקרבות והתרחקות של מי-שהופך-קורבן. לאמיתו של דבר, הילד הפגוע אינו יכול להיפרד מהורה שהוא כה כמה אליו וזקוק לאישורו ולקרבתו. בדיאדה של הנרקיסיסט ושותפו, הם כמו מחוברים לעד בריקוד משותף של גורל שמקבע ומנציח בתוכו תנועה קונפליקטואלית של משיכה-דחיה כחלק מהדינמיקה הנפשית הזאת. היחסים בין הנרקיסיסט ומי שתלוי בו (codependent)  מתוארים על ידי רוזנברג (2018 ,(Rosenberg ממנו שאלתי את רעיון הכותרת במאמר, כריקוד בו הנרקיסיסט מוביל והשותף שתלוי בו נענה לו, ריקוד בין זה ששולט ולוקח (הנרקיסיסט) וזה שנשלט ומרצה .( codependent) המרצה והתלוי לומד להמתין כל הזמן להיות מופעל על ידי "השיר הבא" של הנרקיסיסט. יתכן שתוך כדי הריקוד המתמשך, הוא אף נעשה מכור לריגושים ולדרמה ביחסים בהם אין רגע דל. כתבתי על יחסים מסוג זה במאמר (2017) המתאר את יחסי התלות השיתופית בין אם לבנה המסופרים ברומן של מילן קונדרה "החיים הם במקום אחר" (1989). קשה מאד להפסיק את הריקוד הפתולוגי הזה, והוא מתאפשר כל עוד השותף הכנוע מוכן או נאלץ לוותר על עצמו כדי לספק את נרקיס. כל צעד עצמאי של השותף נתקל בהתנגדות של הנרקיסיסט, ואם וכאשר הריקוד נפסק, השותף נדרש למאמץ גדול ומתמשך לשמר נפרדות מהמתעלל כדי לבנות את עצמו, להמציא את עצמו מחדש, מתוך הבנה שהוויתור העצמי שלו הפך להפרעה נפשית של ביטול עצמי ממנה הוא סובל. רבים אינם מצליחים להיפרד מההורה התוקפן, בגלל הקושי להבין את החידה והמלכודת ביחסים עם הורה שלא ניתן לדעת מה מתרחש בנפשו כשהוא משדר כל הזמן מסרים סותרים ולא נותן לחדור אליו. מאחר שבמשפחה נרקיסיסטית הילדים לרוב חווים התקשרות חרדתית ולא-בטוחה כבר מראשית חייהם, הדרך לחוויית נפרדות ואוטונומיה יכולה להיות ארוכה. יתרה מזאת, הקורבן במשפחה נרקיסיסטית הוא די בודד, מכיוון שבמשפחה כזאת לא מתאפשרים יחסי קרבה ואחווה בין אחים, מאחר שהנרקיסיסט, מתוך צורך בשליטה, דואג להפריד ולבודד אותם מאחיהם ואף מחבריהם שמחוץ למשפחה הגרעינית והמורחבת.

—

יש עוד סיבות הקושרות את הקורבן לתוקפן ולמתעלל. הקורבן בהכרתו או בסתר ליבו רוצה לתקן את היחסים, והוא מפנטז שהמתעלל יראה יום אחד עד כמה הוא פוגע ויכיר בטעותו או ישמיע חרטה על העוולה, או לחילופין, יש לו לקורבן, משאלה לנקום, מה שנקרא to take revenge, כי אחרת הוא לא יכול להשקיט את הזעם הרוחש בפנים. המשאלה לתקן את היחסים נראית לי עמוקה כל כך שהיא לא מתפוגגת לעולם, כי ההכרה שאבא או אימא שלי הם כאלה מופרעים ופוגעניים היא בלתי נסבלת, לא פחות מהמחשבה שאני עצמי הוא המקור לבעיה; וישנה גם השאלה מה זה אומר או משליך עלי, ההכרה שאבא, אימא, או בן זוג שחייתי אתו שנים רבות הוא מתעלל מופרע בנפשו? מצד שני, נוכחתי שהכרה זו, אם וכאשר מגיעים אליה, עם או בלי פסיכותרפיה, היא לפעמים הדרך להשתחרר מיחסים מתוסבכים בהם הנפגע טרוד באופן מתמיד בשאלה, "מי לא בסדר, אני או הוא?", כפי שקוהוט עצמו היה בדילמה מתמדת מסוג זה, האם אימו היא שהייתה מטורפת או שמא היה זה הוא עצמו (אצל אופנהיימר, 2011,עמ' 31). ההכרה שההורה או הפרטנר סובל מהפרעה יכולה לשחרר את הנפגע ולאפשר לו לצאת למסע, הפעם כדי לתקן את העוול שהוא עולל לעצמו בכניעה ובוויתור על עצמו. למרבית הפלא, כשנפגע רואה ומבין בצורה צלולה שההורה או בן הזוג סובל מהפרעה נפשית, הוא יכול להתחיל להשתחרר מהלפיתה הרגשית שלו, להתחיל לחוש נפרדות, ובאופן פרדוקסלי לעיתים להתחיל להרגיש כלפי ההורה חמלה ורצון לעזור לו (כהן, 2018א). יתכן שיצטרך לעבור תהליך אבל על מה שלא היה ומה שכנראה לא יהיה ביחסים עם ההורה, שנקלט והופנם בנפשו בשלבים מוקדמים של חייו, ויצליח לתת לבני אדם אחרים למלא את מקומם של דמויות ההורים המיתולוגיים שלו. המסע הזה, הוא טיפול בפגיעה ובחסך הרגשי הנרקיסיסטי שאולי מלכתחילה דחפו אותו לרצות עוד ועוד את האחר הנרקיסיסט, למשל בזוגיות, ולצפות לאהבה בלי לחשוב על עצמו, ולהיכנס ליחסים בהם הוא משחזר את החסך הרגשי הבסיסי עם הדמויות המשמעותיות בחייו.

להלן קטע משיחה טיפולית בה הצגתי למטופל את השאלה בה עוסק המאמר: כיצד להבנתו הוא משתתף ב"ריקוד" ביחסים עם אביו שמתעלל בו ורודף אותו שנים רבות.