שותפי הקשר של הנרקיסיסט: מבט על חוקי המשיכה הבינאישית

אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי (פרקי אבות)

התופעה הבולטת ביותר בשיח הציבורי על נרקיסיזם היא העובדה שלנרקיסיסט יש שותף, בן או בת זוג, הסובל ממנו עוד ועוד, אבל אינו מסוגל להיפרד ממנו, וגם אם פרידה מתקיימת בפועל, אחד מהם או השניים לא מצליחים  להרפות זה מזה. השניים חיים בדו-קיום מלא ריגושים ודרמות, כשהם "מתנגשים" זה בזה שוב ושוב, שמחים ומדוכאים, מתחברים ומתנתקים חליפות, ויש נושא קבוע אחד: הנרקיסיסט רוצה ורוצה והשותף מרצה ומרצה אבל אינו מקבל את היחס והאהבה שהוא חש ראוי להם. לפעמים הם מתחלפים בתפקידים.  השאלות המתבקשות הן כיצד קורה שהם נמשכים זה לזה, ומה מחזיק ומתחזק את הקשר, בו אין רגע דל, ומתואר לפעמים על ידי מי שמעורב בקשר כ"רכבת הרים". בתוך טיפול ביחסים מסוג זה, השיח, לרוב, סובב סחור סחור על רקע הקושי של  השניים לפתח מודעות והסכמה על קיומה העקרוני של תלות הדדית ביניהם ביצירת הבעיה שאתה הם מגיעים לטיפול. לטיפול אישי מגיע בדרך כלל השותף של הנרקיסיסט, מחפש הבנה ואמפתיה עם משאלה להבין מה הבעיה ואם יש לה "פתרון", כנראה לאחר שניסה בדרכים רבות לשנות את מקומו ביחסים ודבר לא צלח.

מי חובר לנרקיסיסט?

בולט ((Boldt ,2007  מתארת כמה דפוסי אישיות שחוברים לנרקיסיסט ומזינים אותו. אלו הם, לדבריה, המרצה(PLEASER) , הקורבן (VICTIM), והקדוש המעונה  .(MARTYR) לכל אחד מהם מאפיינים ודינמיקה התפתחותית שונה, אבל המשותף לאנשים עם דפוסים כאלה הוא הדחף שלהם לגרום לאחרים להיות מרוצים (המרצה), להיות ולשדר חסר אונים כדי לזכות בתשומת לב וסימפטיה (הקורבן), ולהיות קדוש מעונה (המרטיר) שמוכן להקריב מעצמו למען מטרה נעלה בעיניו. כך או כך, אנשים אלה מרצים את הנרקיסיסט, כל אחד מסיבותיו הוא, וזה ממשיך בשלו וצריך ורוצה עוד ועוד משתפו, ושומר על עליונות ושליטה על שותפו המרצה בזה שהוא משדר חוסר שביעות רצון, ובכך הוא קושר ומפעיל את שותפו להמשיך להזין אותו. המרצה מוותר על רצונותיו כדי שהאחר יהיה מרוצה, וכך הוא מאבד את הקשר עם עצמו ועם גופו, כי העיקר בשבילו הוא שאחר יהיה מרוצה.

מדובר בדפוס ריצוי, מעבר לריצוי הנורמטיבי ביחסים עם אנשים. המרצה חושב "אני יכול להתקיים קיום בעל משמעות אך ורק כאשר אני אהוד וחיוני" (כפיר, 1993) ומאמין שרק ככה הוא יקבל אהבה. יותר מכך:  מורי (Mori, 2017) סבורה שהמרצה רוצה לגרום לאחר להיות מאושר, ושהבעיה שלו נמצאת בהערכה עצמית פגועה. הוא מוותר על רצונותיו ובסופו של דבר על עצמו למען  אושרו של האחר. הדפוס נהיה כה אוטומטי שהמרצה מאבד את הקשר עם התהליך הפנימי של הרצייה (VOLITION) כביטוי של האני האוטונומי והעצמי האמיתי. אפשר לתאר זאת כך: כל פעם שהמרצה רוצה משהו מופיעה תגובה פנימית שבודקת ומוודאת שהזולת בשיח מרוצה, ובתהליך הזה המרצה "שוכח" את רצונותיו. הוא חש שהוא אחראי על אושרו של האחר.

הרקע ההתפתחותי לדפוס הריצוי הכפייתי הוא שהמרצה בהיותו ילד נדרש לשים את הרצון והחיים של הוריו לפני שלו, כשהוא נדרש "להתחשב" עוד ועוד ו"לא להיות אגואיסט שחושב רק על עצמו". הוא לומד לשים את רצון האחר לפני שלו והופך כך להיות CODEPENDENT, כמתואר בהמשך[1].  בעצם, הוא עובר תהליך של התניה ולמידה של וויתור על עצמו לטובת הזולת שמולו. נתחבר להבנה שמנגנון הריצוי  הופך למנגנון הגנה, הגנה מפני עימות, מפני דחיה, מפני נטישה או הפניית עורף; זהו מנגנון הגנה של הימנעות מלומר לאדם אחר מה שיש לך לומר. המרצה חש שאם לא ירצה הוא יאבד אהבה או אישור והסכמה של האחר בשיח. הילד והילדה לומדים לרצות את ההורים כחלק מיחסי הורה-ילד שבהם נותנים ומקבלים אהבה. כאשר הילד חש שאם הוא לא ירצה הוא יאבד את החיבוק והיחס האוהב של אימא[2]. הוא רוצה לגרום לה נחת. אם הוא ראה אותה עצובה הוא רוצה לנחם אותה. אומרים לו שהוא "ילד טוב" וכולם מרוצים. הוא לומד מה לא לעשות כדי לא להרגיז ומה כן לעשות כדי לעורר אהבה. כמו שאמר לי מטופל "הייתי הנחמה של אימא". הוא למד לגרום לה קורת רוח. בעתיד, בחייו הבוגרים, הוא מרצה את הנשים שלו, ומשום מה הוא לא מקבל חזרה באותה מטבע. הוא חושב שזו התבנית של יחסים בהם בני הזוג מרצים אחד את השני.  בכל זאת, איך הוא נהיה מרצה ביחסים עם זוגתו? התשובה היא שבעצם יש לו הרבה מה לומר לה, אבל הוא לא אומר, כי אם יאמר תתפתח מריבה, כי זה לא ימצא חן בעיניה וכיו"ב. אפשר להניח שהוא למד להדחיק את הכעסים והביקורת שלו כדי לא לפגוע באחר ובקשר, כך שאין לו חיבור פתוח לעולם הפנימי, אלא התכווננות מתמדת לרצון האחר. לאן הולך כל הדיבור שלא דובר? הריצוי הוא סוג של קיצור דרך אל האחר שאנו חפצים ביקרו,  אבל כול מה שלא מדובר משתחרר בהכרח בקונפליקטים ובתקשורת של "התנהגות" –  כעסים, הפנית עורף וחוסר שיתוף פעולה (passive-aggressive). המרחב המשותף בין הרוצה והמרצה הופך לשדה מוקשים לכול מה שלא מדובר ולא מגיע להבנה בין השניים. "הלא מדובר" הוא בעיקרון מה שלא נמצא בהכרה המודעות של אחד או שני השותפים לקשר, מזכיר את מה שבולס (2000) מכנה "הידוע שלא-נחשב", משהו שאנו אמנם יודעים אבל טרם חשבנו עליו בהכרה המודעת שלנו. אחת המטרות של פסיכותרפיה היא לחלץ את הלא מדובר בתוכנו ולהביא אותו להכרה. אלו "ההנחות הסמויות" עליהן מדבר אליס (Ellis,1974). העדר דיאלוג בין בני זוג נובע מכישורים שלא התפתחו ביחסים שהתבססו בעיקר על  הרצון שכולם יהיו מרוצים.

למה וכיצד הם נמשכים זה לזה?

הנדריקס (2006) מהחלוצים בנושא הקשר הזוגי, סבור ש"אנחנו מחפשים אדם בעל תכונות אופי הדומות לתכונותיהם של האנשים שגידלו אותנו. המוח העתיק שלנו[3], הלכוד בעכשיו הנצחי וחש רק במעומם את העולם החיצון, מנסה לברוא מחדש את נסיבות ילדותנו…במטרה לרפא את פצעי הילדות" (שם: 29). אווה פיירקוס (2000) דנה בדחף הכפייתי שלנו לשחזר פגיעות ילדות, מצב דמוי פוסטראומה, כמאמץ ליצור מחדש את מצב הילדות כך שנוכל לתקן אותו, והדרך הנפוצה ביותר לנסות לתקן את המצב היא בבחירת בני הזוג שלנו. בדומה להנדריקס, גם פייריקוס סבורה שאנו מחפשים שוב את ההורים בבני זוג, בחברים או בקשרים אנושיים אחרים, ובדומה להנדריקס היא מציינת שבן הזוג שנבחר ניחן בתכונות חיוביות ושליליות גם יחד של האנשים שגידלו אותנו והוא נועד מחד לפצות אותנו על חלקים חיוביים מהווייתנו שנקטעו בילדותנו, ומאידך לעבור חוויה מתקנת מפגיעות ילדות מתכונות השליליות שבהורים. וכך היא מתארת את המתרחש בנפשו של הילד שבתוכנו:

"כיוון שהילד שבכם אינו יכול להשתחרר מן העבר, להשלים אתו, לסלוח, להבין ולקבל אותו, הילד הזה עצמו יוצר מצבים דומים, בניסיון להצליח בסופו של דבר לשלוט במצב במקום להיכנע לו. הפסד משמעו הימחצות – ודבר זה יש למנוע בכל מחיר. המחיר אכן גבוה, כיוון שהאסטרטגיה כולה אינה ברת ביצוע" (שם:43). הדבר שהילד שבכם יוצא להשיג אינו יכול להתממש לעולם. הוא מנסה שוב ושוב לשחזר את המצב בילדות – למשל, מצב בו היה לא נאהב – בניסיון לשלוט בו, לדרוש אהבה ואף לכפות על הבן זוג, "לאלץ" אותו, שיעניק לו אהבה (המונח הוא FORCING). תהליך זה לגמרי לא מודע. אבל כיוון שהבחירה היא בבן זוג עם היבטים דומים לאלו של ההורים, קבלת האהבה הבוגרת לה כמהים הופכת לבלתי אפשרית, כעת כמו גם אז בילדות. 

                                                                                                                                                          

רוזנברג ((Rosenberg,2019 , ממשיך רעיונות אלו על תהליך הבחירה וההתקשרות בין בני זוג, לקצה הפסיכופתולוגי של היחסים בין נרקיסיסט והשותף לקשר שנעשה תלוי בו, מה שידוע כ CODEPENDENT. בתיאוריה שפיתח, הוא טוען שקיימת משיכה בלתי מודעת ורפלקסיבית (הדדית) בין שני אנשים שביניהם יש ניגודי אופי, מעין מגנט רגשי של משיכה הדדית בין ניגודים,  מה שהוא מכנה HUMAN MAGNET SYNDROME. להבנתו החלטה מודעת המתבססת על הדמיון עם בן הזוג המיועד היא ספציפית מדי ומתאימה אולי לשלבים המוקדמים והראשונים בקשר; הכימיה של ההתקשרות אינה מתרחשת על בסיס התאמה בטיפוס הגוף, עניין במוסיקה  או בסרטים, וכיוצא באלה, אלא מתבססת באופן מובהק על "תסמונת המגנט האנושי" המתוארת.

דוגמה פשוטה שמציג רוזנברג (שם:55) ממחישה את הרעיון. כאשר אישה "טיפולית" (caretaking)[4] חשה מוקסמת  ויש לה "כימיה"  עם נרקיסיסט רומנטי מבטיח, זה לא בגלל הדמיון ביניהם; זה בגלל ההפעלה של מנגנון משיכה פסיכולוגי בלתי-מודע, שמזהה "בן זוג לריקוד" שגורם ללב שלה להחסיר פעימה או שתיים. ההעזה שלו, הכריזמה, הבטחון העצמי, והקסם יוצרים אשליה שהוא זה בדיוק הגבר שתמיד חלמה עליו. היא אינה מעלה בדעתה שהיא כ CODEPENDENT, התחברה שוב לעוד אחד מסדרה ארוכה של נרקיסיסטים. הכימיה של תסמונת המגנט האנושי פועלת גם בצד השני: המנגנון הכימי הבלתי מודע מופעל אצל מיסטר פרפקט וליבו עולץ בתגובה למלאכית מושלמת שפגש שמקשיבה לו ואף בוכה בגללו. המלאכית שפגש עכשיו גם מתקפת עבורו, בדיעבד, את היחס והטיפול הבלתי-הוגן שקבל לדעתו מנשותיו הקודמות, שרק רצו ממנו יותר כסף, כסף שעבד קשה בשבילו וסבל מבוסים שקינאו בו ובכישוריו הגבוהים (כלומר, הוא מציג עצמו  כמיוחד וכקורבן).

רוזנברג מתבונן בזכוכית מגדלת בהווייתם של הנרקיסיסט ושותפו לקשר ((codependent ונעזר רבות בהתנסות האישית שלו כשותף תלותי של נרקיסיסטיים בחייו כשחיכה עד בוש לקבל מהם יחס ואהבה שלא הגיעו מעולם. לדבריו, הפתולוגיה נמצאת אצל שני הצדדים בדיאדה. שניהם לא די מפותחים מבחינה פסיכולוגית וזקוקים זה לזה כדי להרגיש טוב; הערבוב המוחלט ביניהם (enmeshment) וההפוגה בהרגשת הבדידות שהם  חשים ביחד שלהם, מתפרשים על ידם כחוויה של אושר ושמחה אופוריים. אבל הם תמיד יזדקקו זה לזו כדי להרגיש שלמים, כי חסרה להם האהבה העצמית והאינדיבידואציה הנדרשים (שם:66). הכוונה היא שהם אמנם נרגעים מהלחץ בו הם חיים כשהם לבדם, אבל הם לא חווים  התפתחות בעצמם ובקשר, מתנדנדים בין תלות לאוטונומיה, ומתקשים לחוות וליצור נפרדות תוך היותם בקשר.[5] התלות השיתופית, בניתוח של רוזנברג, מתפתחת על רקע טראומה של התקשרות בילדות, כמתואר ב'דרמה של הילד המחונן' אצל אליס מילר (1992), כשילד לאם נרקיסיסטית מקבל אהבה רק כשהוא עומד בתנאים שלה ומספק לה את ההצלחות שהיא ניזונה מהן לערך העצמי שלה. התלוי המשותף הבוגר שמתחבר לבן זוג נרקיסיסט משחזר למעשה את דפוס היחסים הפתולוגי עם הורה נרקיסיסט, בכך שהוא מפתח תלות בו, באהבתו ובאישורו ונעשה משועבד לו ולצורך כפייתי לרצות אותו. באופן עקרוני, מי שסבל מחסכים נרקיסיסטיים[6] (הזנחה, העדר mirroring  ויחס של הערכה) סובל מאותה בעיה ועשוי להפוך ל codependent.

 

מה מתחזק ומתגמל את הקשר?

 ההיקסמות הראשונית נוטה להתפוגג פעמים רבות לאחר התקופה הראשונה בחיי הזוג, שהיא מעין "ירח דבש" בו בני הזוג חשים שמצאו אומנם את הנפש התאומה שלהם, אבל במהלך הזמן משהו לא עובד בתוכנית הפנימית שנוצרה בתחילת הקשר. אולי אנחנו "מאוהבים" אבל לא הגענו לשלמות (לפי הנדריקס), או אנו נוחלים אכזבות חוזרות ונשנות בקשר עם בן הזוג שרק מקבל ואינו גומל באותה מטבע (לפי רוזנברג), או אנחנו לא מצליחים לתקן בן הזוג שמהדהד את ההורה המאכזב (לפי פיירקוס). לפי חוקרים אלה החוויה של בן הזוג המתוסכל היא שבן או בת הזוג מתעלם מצרכיו, למרות שהוא משוכנע  שבן הזוג יודע בדיוק מה הוא צריך. החוקרים טוענים, שבעיקרון בני הזוג שנבחרו אינם מסוגלים להיענות לצפיות, ולמרות זאת בן הזוג המתוסכל מנסה עוד ועוד לתת בלי לקבל, או לכעוס ולהילחם, ובין בני הזוג  מתחילים מאבקי כוח. הם מתחילים לדרוש אהבה ובכך הם מעוררים התנגדות שמחזירה אותם למצבם הרגשי בילדות כשהיו תלויים באהבת ההורים; הפעם, הם סבורים, שיש להם יותר כוח ויכולת לדרוש מה שלא קיבלו בילדות. הטעות בגישה זו היא שהם מחפשים לקבל את האהבה שהילד בתוכם לא קיבל במקום לחתור לאהבה בוגרת. "כאשר המצב מתדרדר והולך", כותב הנדריקס, "אנו מחליטים שהדרך הטובה ביותר לאלץ את בני-זוגנו למלא את צרכינו היא להתנהג ברוגזה ובכעס[7], ממש כשם שנהגנו בהיותנו תינוקות בעריסה. אנחנו סבורים שאם נצעק בקול רם זמן ממושך די הצורך, יבואו בני-זוגנו להושיע אותנו. ולבסוף, לובש מאבק הכוח אופי ארסי בגלל ההנחה הלא מודעת הזאת: אם נצליח לפתות, לשדל או לאלץ את בני-זוגנו לטפל בנו, נתייצב מול הגדול בפחדים – פחד המוות" (שם: 78-9).  הכוונה היא שאנחנו תולים הכול בבן/בת זוג, כאילו שכל פחדינו ומצוקותינו יפתרו אם הוא או היא רק ייענו לציפיותינו.

מהי הדרך להיחלץ מהמבוך הזה?

התשובה העקרונית של הנדריקס היא "פיתוח המודעות", ולשם כך הוא פיתח את שיטת האימגו לטיפול זוגי שנקודת המוצא שלה היא תרגול של הקשבה מוחלטת למה שבן הזוג אומר, עם החלפת תפקידים בין המדבר והמקשיב. להבנתו, כשמקשיבים באמת, נפתחת אפשרות להבין ולהשתחרר וללמוד לקחת אחריות ולפתח יחסים עם אהבה בוגרת. הבחירה הלא מודעת בבן זוג שמתרחשת דרך המוח העתיק נעשית מודעות ונפתח פתח לשחרר ולתקן את פצעי הילדות. באווירה של הקשבה, בני הזוג יכולים גם לתת כ"מתנה" אחד לשני, את מה שמצפים מהם. במונחים של פייריקוס הם משתחררים מהשליטה של הדרישות של הילד הפנימי לאהבה לפי התנאים הילדיים שלו. התשובה של רוזנברג למבוי הסתום ביחסים בין נרקיסיסט והתלוי המשותף היא המודעות שהתלוי המשותף צריך לפתח  (א) לכך שחסרה לו אהבה עצמית מספקת ולכן הוא משליך את כול יהבו על אדם שיעניק לו את האהבה החסרה לו, ו (ב) המודעות לכך שאותו אדם (הנרקיסיסט) אינו מסוגל לעשות זאת, ושהוא נצמד אליו כי הוא פוחד מבדידות וריקנות.

זוגיות כתהליך של טיפול הדדי.

כל זה פירושו שיש סיכוי לתיקון ולשחרור בעזרת פסיכותרפיה. אני בא כאן לטעון שעצם יצירת הקשר הזוגי והתפתחותו הם סוג של מפגש של טיפול הדדי, תהליך  של התהוות (Becoming), של התבגרות והבשלה, שלרוב חסרים בתחילת הקשר, ושכל אחד מבני הזוג זקוק מהאחר למשוב –  למראה, הערצה (הערכה), והרגשת תאומות, אותם צורכי יסוד בהתפתחות הילד לפי קוהוט. אלה הם צרכים לא מודעים ככאלה בצורתם המפורשת כאן והם נחשפים במהלך הקשר כציפיות של אחד מהשני. עצם מושג ה"זולתעצמי" של קוהוט כולל כבר בתוכו את ההבנה שהאחר המשמעותי שאנו חווים כקרוב לנו רגשית  אינו רק "אובייקט" בעולם האובייקטים, אלא "אחר  שהוא-חלק-ממני" (אופנהיימר, 2000), מראה המשקפת לי את עצמי, מה שאנו פוטנציאלית מרגישים/מחפשים בחיבור הזוגי.

במאמר על 'טיפול זוגי לפי פסיכולוגיית העצמי' מאת שם טוב (2016) היא כותבת:

"טענתו של קוהוט היא שבני זוג יכולים טוב יותר מכל אדם אחר לספק זה לזה את צורכי הזולתעצמי )בוגרים או ארכאיים), אבל גם יותר מכל אדם אחר הם יכולים לתסכל סיפוק צרכים אלה בצורה פתולוגית. אין כמו נישואין כדי ליצור הזדמנות נוספת להופעה מחדש של הכמיהה של העצמי להשלים ולגבש את עצמו (אותה כמיהה המתפתחת בטיפול הפרטני בצורת העברה) ובכך לאפשר התרחשות של תהליך הפנמה ממירה. כל המחברים מתייחסים לקשר הזוגי כדבר הקרוב ביותר לקשר הראשוני עם זולתיהעצמי המקוריים. בכך הוא מהווה הזדמנות למה שהם מכנים ”התחלה חדשה“, הזדמנות לספק צורכי זולתעצמי שתוסכלו ויצרו פתולוגיה בעצמי, הזדמנות לריפוי של העצמי" (שם: 40).

קוהוט הביא לתשומת ליבנו את חשיבותה המכרעת של אמפתיה בטיפול וביחסים בכלל. להבנתו אי אפשר להבין אדם אחר, ללא אמפתיה; זאת היכולת "להיכנס לנעליו" של הזולת, ולראות ולהרגיש אותו כפי שהוא רואה וחווה את הדברים (2007). אחת התלונות השכיחות ביותר בטיפול כלפי אחר משמעותי (הורה או בן זוג) הוא ש"אין לו אמפתיה". הוא מגדיר אמפתיה כדרך לאסוף נתונים פסיכולוגיים על הזולת, דימוי חווייתם הפנימית וקליטה של מצבים פסיכולוגיים מורכבים אשר לשם איסוף מידע שיטתי עליהם נדרשות פעולות מורכבות וארוכות מאוד. האמפתיה היא, אפוא, הקליטה של האחר באופן מידי וספונטני. העדר אמפתיה אומר שהראות בין הצדדים ביחסים היא לקויה, והם כמו מגששים באפלה בתקשורת ביניהם. בהמשך לתרגילי ההקשבה בטיפול האימגו, מטרה טיפולית מרכזית בטיפול, להבנתי, היא טיפוח אמפתיה כגשר בין בני זוג המצויים בקונפליקט, וכנראה לא תתכן קרבה ואינטימיות ללא החוויה של אמפתיה בין השניים. הקשבה סוללת את הדרך להתפתחות אמפתיה.

לפי הבנה זו, ביצירת הקשר, בני הזוג יוצאים למסע התפתחותי משותף "לריפוי פצעי הילדות", בו כל אחד מהם, מדעת או שלא מדעת, משמש כמטפל וכמאמן עבור השני. תהליך זה, בחלקו או ברובו, אינו מודע, כמו מרבית התהליכים ההתפתחותיים, למשל המעבר מילדות להתבגרות. במעברים אלה, כידוע, נחוץ התיווך של ההורים ועולם המבוגרים כדי לצלוח את האתגרים והמכשולים לקראת עצמאות. חסכים רגשיים משלבי התפתחות שונים, משאירים חלל בנפש ובהמשך הם נפתחים ומתגלים במפגש בין בני הזוג. למשל, מי שנשאר עם חרדת נטישה (separation anxiety) מהילדות המוקדמת, יטה להיצמד לבן זוג ולהגביל אותו; מי שהתקבע בשלב יצירת זהות (לפי אריקסון בגילים ,12-19) יזדקק למראה ואישור מתמיד מבן הזוג, ומי שנתקע בשלב יצירת האינטימיות (לפי אריקסון בגילים 19-35) יטיל על בן הזוג את האחריות לייצר אינטימיות עבורו. במילים אחרות, עניינים בלתי סגורים מהחיים טרום-זוגיות עוברים בהכרח לטיפול במסגרת זוגיות. אין ואקום. המורטוריום (אריקסון, 1987), פסק הזמן שהתרבות מאפשרת לצעירים לחיפוש דרכם ולגיבוש זהותם, יכול, פוטנציאלית, לאפשר הבשלה של זהות והתפתחות של אינטימיות  וקשר מחייב, ויכול גם לייצר בלבול ומבוכה רגשית וקיומית שהופכת להיות מדגרה לחוויית בדידות ומלנכוליה. אפשר להניח, שהמשימות התפתחותיות, כמו גיבוש זהות ואינטימיות, אינן נשלמות בגיל ההתבגרות, ונדרשים המפגשים הזוגיים "התרפויטיים" כדי לגבש זהות וללמוד ליצור קשר הלכה למעשה ולהיות באינטימיות מתפתחת. אלו הם תהליכים מתמשכים בהם נדרשת הבשלה ולמידה על ידי חוויה והתנסות.

יתכן שנישואים רבים נוצרים כשבני הזוג נמצאים במצב בוסרי, דהיינו שבני הזוג טרם הבשילו והתבגרו כפרטים, לא התמודדו עם המשימות ההתפתחותיות בשנים הקודמות. השניים נכנסים למחויבויות ולתפקיד של בוגרים בטרם הבשילו. לא בכדי אנו עדים בימינו לנישואים עם הרבה "פרקים", פרק א', פרק ב', פרק ג', ואחת הסיבות לכך היא שעוברים מפרק לפרק, היא שעוד למדנו משהו על זהות, על אינטימיות ועל יחסים בוגרים, בהם "הילד" או "ההורה" שבתוכנו לא משתלטים ומכתיבים דרישות שלא ניתן לספק, כאשר "הבוגר" טרם הבשיל. [8]

בין תלות לתלות-שיתופית.

 תלות בביטוייה השונים היא חלק מיחסים. Selzer (2014) עושה את ההבחנה בין תלות, תלות הדדית ותלות שיתופית. להבנתו תלות קיימת  אצל כולנו, וכשלעצמה אין עם זה בעיה. בהשוואה לכך, תלות הדדית, היא מצב בו שניים נעזרים ונסמכים אחד על השני לטובת התפתחותם, ו"התלות" אינה מפריעה או מעכבת אותם ואת עצמאותם[9].

 

לעומת זאת, תלות שיתופית, לפי זלצר, היא מצב בו אדם מפתח תלות בתלות של אחרים בו (כמו ההורה שתומך ומטפל בבן מכור עד שוכח את עצמו).למען הבהירות אסביר: ברמה העקרונית, התלות באלה שתלויים בנו מתבטאת בכך שהתרגלנו שצריכים אותנו, למשל הילדים, ואנחנו עשויים להתמכר למצב זה. זה נהיה אפילו חלק מהזהות שלנו, למשל בתפקידנו כהורים – העובדה שהילדים צריכים אותנו. אנחנו אפילו צריכים שיצטרכו אותנו, כי זה נותן לנו הרגשת ערך, משמעות ושליטה ובמובן מסוים מגדיר את הזהות שלנו. האם יתכן שאנחנו אפילו מעודדים תלות כדרך של קשר מתוך הגנת-יתר וצרכים שלנו? הנרקיסיסט נוהג כך כדי לבסס שליטה על האחר שקשור אליו. אולם ההתמכרות לזה היא כמו כל התמכרות, כאשר לא יודעים או לא מסוגלים לשים גבולות לעצמי ולאחרים, לשים גבולות לנתינה, מפרשים אותה כהקרבה, ותוך כך נעשים "מעורבבים" ((enmeshed עם זה שאנו חפצים ביקרו. אולי פוחדים להישאר לבד. פוחדים לשחרר. פוחדים מהריק. השותף התלוי, כילד וכאדם צעיר, כל עוד לא קיבל לגיטימציה ומודלינג לנפרדות ולאוטונומיה, נותר זקוק למישהו שינהל או יניע אותו, וכך הוא מפתח נטייה לתלות-שיתופית, שהיא בעצם מצב סימביוטי. הוא מתרגל לכך שיש כל הזמן מישהו שמאשר ומנהל אותו וגם מחליט עבורו ובמקומו. בהגיעו לגיל הבוגר הוא כנראה יחפש בן/בת זוג שממלא עבורו את התפקיד הזה, והוא ימשיך להיות CODEPENDEND, או שיהפוך לעריץ שמגיע לו הכול.

 

רוזנברג רואה בתלות השיתופית "מצב פסיכולוגי בו אדם נותן לאחר, באופן כפייתי, בכל מערכת יחסים נתונה, את עיקר האהבה, הכבוד והאכפתיות, מתוך הנחה ותקווה שזה יהיה הדדי" (שם: 121-2). כלומר, האחר של השותף התלוי, תמיד קודם לו ולצרכיו שלו לאהבה כבוד וטיפול, וכך הוא נשאר בחסך רגשי, מתוסכל וכועס שאיננו מקבל כגמולו – אהבה, כבוד ואכפתיות. המרצה חי בצפייה חצי-מודעת שהאחר ירצה אותו וכך יגמול לו, מה שלעתים קרובות לא קורה מעצמו. רוזנברג מסכם, שעיקרו של דבר, השותף התלוי סובל מחסך באהבה עצמית והוא נתלה בשותפו לקשר שזקוק לו באופן כלשהו (בן זוג נרקיסיסט, ילד בעייתי שדורש טיפול, בן משפחה שסובל מהתמכרות לסמים). הוא עוד סבור שאהבה עצמית היא גם "התרופה" האולטימטיבית מהחסך הזה, ותהליך הטיפול שפיתח אמור להוביל לשם. כדי להתקדם למקום בו הנפגע יוכל לאהוב את עצמו עליו להשתחרר מהטראומה שלו בקשר עם ההורים (טראומת התקשרות). הסבר על טראומת ההתקשרות ביחסים בין הנרקיסיסט והשותף התלוי בפרק הבא.

 

עוד מסביר רוזנברג שהשותף התלוי אינו יכול לוותר על האמונה שאושרו תלוי בכך שהוא יהיה בקשר; לכן הוא מחפש אנשים שיעזרו לו להרגיש מאושר ומוגשם. בגלל התסמונת של המגנט האנושי תקוותו מתנפצת כשהוא פוגש נרקיסיסט החבוי מאחורי המסכה של נפש תאומה. מאחר שבאופן לא מודע השותף התלוי בוחר פרטנרים שאינם רוצים ואינם מסוגלים לספק את צורכיהם האישיים והרגשיים, הם עשויים לבחור דווקא בדרך של שליטה כדי לגרום לשותף הנרקיסיסטי שלהם להעניק להם מה שהם רוצים וצריכים – למשל, לקחת על עצמם את החלק הארי של האחריות על ניהול החיים, כמו גידול ילדים, תחזוקת הבית, בישול וקניות, או שמירה על היחסים במשפחה (שם: 122). הקשר בין הנרקיסיסט ושותפו מלא בפרדוקסים, ככל שיש פחות חוויית נפרדות אצל שניהם.

 

עם כל זאת, לי נראה שההגדרות של זלצר ורוזנברג לגבי משמעות ה CODEPENDECY, הן חדות מדי,  מאחר שגבולות ביחסים בדרך כלל אינם כה חדים, והם גם משתנים בהקשרים שונים. מסקנתי היא שהתלות השיתופית היא מאפיין טיפוסי של קשר ויחסים, יחסי הורים-ילדים, יחסי מורה ותלמיד, יחסי מטפל מטופל, וגם בין בני זוג, במובן זה שכולם צריכים שיצטרכו אותם, כדי להרגיש שייכות. הבעיה בזה נוצרת כנראה, כאשר התלות והשליטה מגבילים את חופש התנועה והאוטונומיה של הפרטים בקשר, כשאין מודעות לנפרדות ביני לבין האחר, יקר ככל שיהיה. יתכן שזו גם הדרך בה נוהגים לפרש ולבטא אהבה ביחסים ובמשפחה, על ידי מסירות והקרבה, דאגה ועזרה, באישור ותמיכה וגם בהיענות ובציות לאחרים. רגש האהבה שישנו או איננו ומתפרש בצורות שונות אצל אנשים, מתערבב עם כל ההיבטים האחרים של קשר ויחסים.

 

חשוב בהקשר זה להבחין בין "אהבה מותנית" ו"אהבה בלתי-מותנית"  ולמצוא את דרך האמצע ביניהם, כפי שמציין וולווד (2000, Welwood ),  כשהוא מדבר על יחסים אינטימיים כ"ריקוד על חוד התער". אהבה מותנית חשובה כדי לייצר מחויבות והדדיות, אבל היא יכולה גם לחנוק את הקשר כאשר הצורך בביטחון שולט על כל שאר הצרכים. לדבריו "יחסים הם הוויה מלאת סתירות. אנחנו רוצים חופש, אבל גם יציבות ומחויבות. האם אנו יכולים לקבל את שניהם? האם אנחנו יכולים להישאר אוהבים כשרגשות כעס וביקורת מתעוררים? האם אנו יכולים להתמסר ביחסים בלי להיות נשלטים על ידי האחר, ולאבד את כוחנו? איך אנו יכולים להכיר אדם אחר ועדיין להמשיך לראותו בראייה חדשה? האם נשים גבולות ברורים ולא נסתכן כדי לא לאבד, או פשוט נתמזג עם האחר ונאבד את עצמנו ביחסים?" (שם:243). עוד כותב וולווד "אינטימיות היא הוויה דינמית, ריקוד מסחרר של סתירות, שלעתים היא מהנה ומפתה, לעתים מעצבנת ולוחמנית, לעתים מטעינה, ובמקרים אחרים היא מתישה. הריקוד הזה דורש מאדם להיות מסוגל לנוע הלוך ושוב בין שני קטבים מנוגדים – בין להתאחד לבין להתרחק, להחזיק ולשחרר, להתקרב ולאפשר מרחב, להוביל ולהיות מובל, להתמסר ולהיות יציב, להיות רך ולהיות חזק" (שם: 241).

 

גם רוזנברג משתמש במטפורת הריקוד כשהוא מתאר את היחסים בין הנרקיסיסט לשותפו לקשר. הוא מספר שהגיע למטפורה של הריקוד והציג אותה למטופלים שסבלו ביחסים עם נרקיסיסט והתגובה שלהם הייתה של מודעות והקלה מתוך הבנה שאכן הם משתתפים בריקוד ומתחילים להתבונן כיצד הם עושים זאת.  הוא כותב: "משהכירו בכך שהם קורבנות המשתתפים בריקוד הזה, הם נטו להיכנס יותר לעומק כדי להבין את הכוחות הלא מודעים האפלים והמרוחקים יותר, שגרמו להם לחזור על אותו ריקוד מעיק, אף שלעתים קרובות גם מרגש. למימוש השותפות בריקוד הייתה השפעה פרדוקסלית עליהם. במקום לחוש כעס, בושה או אפילו יותר שנאה עצמית, הם חשו אופטימיות. מאחר שההסבר לסבלם והיותם עם מטפל שידע לפתור אותו, נתנו להם תקווה – חלקם בפעם הראשונה" (שם: 35-36). רוצה לומר, שבטיפול בנפגעי נרקיסיזם יש חשיבות גדולה לזהות יחד עם המטופל כיצד הוא משתתף בריקוד הזה בו הוא ממלא תפקיד של קורבן. אכן, כנראה "צריך שניים לטנגו", כדברי החוכמה העממית. פרקים 1-3 מתארים ודנים במצבים אלה.

 

לסיום, הרי קטע מדברים שאומרת על עצמה, בנוגע ל  ,CODEPENDCYמטופלת בשנות החמישים שהיא בת לאם נרקיסיסטית ובהמשך בת זוג של נרקיסיסט:

 

בטיפול קודם נאמר לי : את יכולה להיות רק מספר שניים; ה codependent לא לוקח אחריות; לקחת אחריות זה  להיות יוזם, PRO-ACTIVE,זה לא רק להגיב; ככה אני לא אחראית על התוצאה; יש את מי להאשים; אני קורבן; אני לא לומדת, כי הוא לא רצה; כי…כי… היה לי נוח להיכנע ..ולא לעמוד על שלי; בתפילת יום כיפור יש התייחסות לרעיון "כחומר ביד היוצר", ויד היוצר – זה אלוהים.. זה קארמה; עברתי הפלה והייתי בהריון. הוא לא רצה אמצעי מניעה, למרות שהרופא הציע; הוא, הנרקיסיסט, האדם ששולט בי כ codependent; בולבי מדבר על הימנעות וקורבנות; codependent זה מאד נוח; זה בא ממקום של חרדה…לא להרים את הראש …וללכת על בטוח…זה לא להשאיר חותם בעולם, לא להראות את האמת של עצמי. הcodependent  מוכן לוותר על השליטה כדי שתהיה לו קצת שליטה…כי אין לו באמת שליטה; הבריא בנפשו מבין שיש גבול לכמה הוא יכול לשלוט; ה codependent מתחפר ובורח מיד כשלא נוח לו, מכניזם של הפיתוי הוא לא לקחת אחריות. ה codependent  הוא PLEASER.

שלי פורת מציגה את הנושא של התלות השיתופית כמאפיין בולט בהתפתחות של נשים שגדלו כך, בתחושה שהן יכולות לקבל אהבה אם הן לומדות לרצות. המתעניינים יכולים לקרוא בבלוג שלה http://sheliporat.com/codependency/

 

סיכום ודיון. בפרק הזה הצגתי גישות שונות להבנת ההתקשרות בין בני זוג ואתגרים עקרוניים שפוגשים בהם במהלך ההתקשרות. מדעת או שלא מדעת, בני זוג מהווים מראה אחד לשני; כל בן זוג בדבריו והתנהגותו נפגש, מתעמת, או "מתנגש" עם בן הזוג, במעין טיפול או אימון הדדי. כל בן זוג בדבריו ובהתנהגותו משליך על האחר את צפיותיו ומשאלותיו הנשענות על חוויותיו מההורה החסר והמאכזב או מההורה האידיאלי המאוחסנים ב"מוח הקדום", במינוח של הנדריקס. רבים מהפונים לטיפול פרטני נמצאים בחיפוש בן זוג, או שנמצאים בזוגיות אך חווים קשיים ביחסים, גם אם הם מכבר בטיפול זוגי. יחסי העברה והשלכה הדדיים מצויים ביחסים בין בני זוג באופן דומה למדי ליחסים בין מטפל ומטופל בטיפול הפרטני.

 

ככלל, אנו נוטים להשליך את הצל שלנו על האחר הקרוב, אותם חלקים בעצמנו שאינני אוהבים או איננו מכירים, או אלה החסרים בנו, ומתוודעים ומתחברים אליהם דרך קונפליקט או מבוי סתום עם האחר הקרוב. יתרה מזו, חשוב שנשים לב שהשלכת הצל מלווה בתהליך הדרגתי, בעיקרו בלתי מודע, של עיצוב בן הזוג לדמות ההורה החסר או האידאלי, ובכך בני הזוג משחזרים גם באופן הזה את פגעי הילדות. "איכשהו, היא נהייתה כמו אימא או אבא שלי" יוכל לומר המטופל, כשהוא מגלה שהוא מתנהג ומגיב כפי שהיה ילד, והוא חושב שזה בגלל ש"היא דומה לאימא שלי". ללא קשר אם בני הזוג מצאו או לא מצאו בבן זוגם את ההורה שבפנים, הם, להבנתי, נותנים אחד לשני  "תפקידים" שונים שיסייעו להם לרפא את החסכים ואף להגשים משאלות לב בחיפוש אחרי האובייקט הטוב והמתמיר (ראה פרק 7). נראה לי שתפקידים אלה אינם מודעים, או מודעים בחלקם, ומתגלים בהדרגה עם התפתחות או היתקעות הקשר.

 

 ונראה, שככל שקרובים יותר – אנו פגיעים יותר, מה שגונן (2019) מתארת כ"חרדת האינטימיות" בספר בשם זה. להבנתה, אינטימיות נעה בקוטביות בין חרדה ופגיעות לבין חיבור של הבנה הדדית ואהבה, והיא  מתוארת כמסע בו אדם חווה ונקלע למכשולים ולפסגות, לחרדות ולתובנות ולומד ליצור יחסים דיאלוגים אינטימיים עם האחר. יתכן שבני זוג מערימים קשיים על רקע החרדה מאינטימיות. התלונות השכיחות  על בני זוג בטיפול פרטני או זוגי הן שלבן/בת הזוג "אין אמפתיה" והוא "לא מבין אותי", שהוא "לא מקשיב", "אדיש" או "מרוכז בעצמו", או שהוא שתלטן, רוצה שהכול יתנהל בדרכו. כך או כך, הם מבטאים כאב של הבלתי-נראות של ילדים להורים נרקיסיסטיים, אותם חסרים בנראות ביחס של ההורה לילד על פי קוהוט. זוהי החוויה של אדם שהוא לבד למרות שהוא חי בזוגיות; שלא באמת רואים אותו, כפי שלא ראו אותו בילדותו – הזניחו, נטשו, או התעללו בו. במפגש הזוגי מתגלים החסכים הנרקיסיסטיים של כל אחד מבני הזוג, ובני הזוג הופכים להיות מראה אחד לשני, מצפים להערכה והערצה ורוצים להרגיש תאומות, שבן הזוג יהיה גם "כמוני". בני  הזוג נהיים זולתעצמי זה לזה, והמסע הזה שולח את כל אחד מבני הזוג למחוזות בילדותו ובנפשו לחפש ואולי למצוא את "האני האבוד" שנשכח, או שמגיעים למבוי סתום ואכזבה ויוצאים למסע מחודש לגילוי האני ולחיפוש הנפש התאומה. אחת המסקנות שלי מהדיון כאן היא שהמפגש בין בני זוג כנראה אינו אקראי, ובעיקרון אפשר לומר שגבר ואשה מזמנים או ממגנטים לחייהם שותף שמקבל תפקיד בחיי הנפש שלהם, שנועד לסייע להם לפתור עניינים לא סגורים מהילדות, ובמקרה הטוב גם לעבור טיפול הדדי שמאפשר צמיחה.  

מילות סיום. לממש את החברות האינטימית זה להתגבר על המשוכות וההפרעות שמתנגדות לכך. אני מתחבר כאן למשורר הסופי רומי שאומר כה יפה: "המשימה שלך היא לא לחפש אהבה, אלא רק לחפש ולמצוא את כל המחסומים בתוכך שבנית נגדה".  לאורך הספר הראיתי כמה מהמחסומים האלה דרך נקודת המבט הנרקיסיסטית שהיא בעקרה חבלה ביחסי הדדיות בין אני ואתה. לעתים ההפרעה והחבלה בהדדיות הן כה עמוקות שלא מתאפשרת נגישות לטפל ביחסים, אלא אם כן הנרקיסיסט ניצב מול שוקת שבורה ונכנס לטיפול אישי, מאותו מקום בו אלכוהוליסט מקבל החלטה להיגמל מההתמכרות. נפגעת יחסים עם נרקיסיסט ששנים רבות עשתה ניסיונות לשקם את הזוגיות שלה עם נרקיסיסט קראה את הפרק הזה וזו תגובתה: "הדבר העיקרי כאן הוא ההבנה שאצל נרקיסיסטיים אין אמפתיה, אין מודעות ואין צמיחה הדדית. ולכן מן הסתם אין שינוי ואין אפשרות לקיום משותף לאורך ימים ושנים. גם אם עשרות שנים חיים יחד, במצב בו בן הזוג אינו נעשה מודע לעצמו ולמה שקורה אתו – 'הנרקיס' נשאר תקוע בעצמו ודרכיהם חייבות להיפרד. עם כל הצער".

[1] ילדות להורה נרקיסיסט יוצרת מצע ליחסים כאלו בבגרות, וכך גם העדות ליחסים זוגיים של ההורים בהם מתקיימות תדיר דרמות זוגיות ומשפחתיות רבות עוצמה, רגעי ייאוש ותקווה, קירבה ושנאה, שהילד הצעיר מטולטל עימן, 'נבלע' בהן ומתקשה לפנות משאבים נפשיים מספיקים להתפתחות בריאה של העצמי, לזיהוי רגשותיו שלו מול עוצמת רגשות ההורים וליכולת לביטוי הרגשות. הערה של שגית להט- מטפלת זוגית ומשפחתית (תקשורת אישית, 2022).

[2]   במצב אידאלי, "האם הטובה" – היא טובה כשהיא נענית לצורכי הילד, וכשהיא "רעה" (כשהוא מתוסכל) זה לא פוגע ביכולתו להמשיך את חייו כדרכו;  אימא נרקיסיסטית לעומת זאת, היא "טובה" רק כשמצייתים לה. במצב זה הילד פותר את הפיצול בין "אימא טובה" ו"אימא רעה" על ידי ציות. הוא לא יכול להבין שהיא ("האמא הטובה")  אינה קיימת עבורו וכך הוא חי מתוך דחף שאומר לו להיצמד אליה. בשבילו אימא רעה היא גזר דין מוות. כשהיא מבחינה שהילד איננו מרוצה היא מעבירה לו מסרים כפולים, מפגינה אהבה אבל היא עוינת אותו (ראה פרק 11 בספרי 2020). זה אומר שהילד לומד לציית ולרצות בכל מקרה. החוויה הזאת נשמרת בתוכו וממשיכה לחייו הבוגרים וברירת המחדל שלו היא להיות מרצה. מתבסס על   .(2016) Simon

 

[3] הכוונה היא ללא-מודע

[4] אצל נשים או גברים מרצים מתעוררת הרבה פעמים גם "פנטזיית הצלה" חזקה – בבחינת 'אני אוכל לשנות אותו שיהיה רך יותר.. רגוע יותר.. שיכירו בגדולה שלו..' וכו' (שגית להט, 2022).

 

[5] כל האנרגיה הנפשית מופנית להתמודדויות בזוגיות, לטיפול במשברים, לנדנדה שבין ייאוש וישועה. לא נותרים כוחות ואנרגיות להתפתחות אישית – שגית להוט (2022).

[6] ב"חסכים נרקיסיסטיים" הכוונה לאותם חסכים ופגיעות בילדות בהם הילד לא חווה קבלה ולא סופקו הצרכים של מראה-הערצה-תאומות  שקוהוט מדבר עליהם. להבנתי גם הנרקיסיסט וגם המרצה סבלו מחסכים אלה, רק התגובה שלהם לזה הייתה שונה: הנרקיסיסט התנתק והכחיש את החסך והטראומה והשליך את הנזק החוצה לאחרים, ואילו המרצה נשאר בעמדה הדפרסיבית וממתין לאהבה ואישור מהאובייקט הפוגע ומי שמייצג אותו.

[7] הטרגדיה היא שהרוגז והכעס מובילים לעתים  להתרחקות רבה יותר ולפחות יכולת להיענות לצורך הרגשי, וכך מתפתח מעגל של דרישה – התרחקות – יותר כעס ותסכול – יותר דרישה – ההולכים ומסלימים -שגית להט (2022).

 

[8] אני מתייחס כאן לעבודתו של אריק ברן בספרו "משחקיהם של בני אדם" (1973) בו הוא מציג את המודל של יחסים בין שלושה "מצבי-אני" – "הורה", "בוגר" ו"ילד" – בהם יכול להיות אדם, והוא יכול לשנות ולעבור ממצב-אני אחד למשנהו. להבנתי, "הילד" ו"ההורה" יכולים להיות יותר מבוצרים בדרישותיהם לעומת החלק שמאופיין כ"בוגר" בתוכנו, אותו חלק באישיות שמעבד מידע ומסוגל לשנות ולהשתנות מאחר שהוא חש חופשי יותר.

 

[9] אדם אינו 'משק אוטרקי', אנחנו מחווטים לקשר, ליחד, זקוקים לאחר סביב צרכים רגשיים ודרך הקשר לומדים את עצמנו – שגית להט (2022).

 

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לשיתוף

להדפסה

תגובות

מאמרים אחרונים

היפרדות

היפרדות והיקשרות "הקשב לקינתו של החליל, / כיצד בעצב הוא מגולל את סיפור הפרידה: /מאז שעקרו אותי מבין קני הסוף,/ עודני משמיע את קול זעקתי". ריקוד  האהבה לאלוהים, …

תודעת העליונות של הנרקיסיסט

תודעת העליונות של הנרקיסיסט "אנשים בעלי אישיות עם קווים נרקיסיסטיים מאופיינים בראש ובראשונה בתחושת עליונות, פנטזיות גרנדיוזיות וצורך לתדלק באופן תמידי את תחושת הערך העצמי הגבוה שלהם. הם…

בצילו של הנרקיסיסט

בכתיבתי על הנרקיסיזם עד כה (כהן, 2020), עשיתי הבחנה בין הנרקיסיסט המתעלל לבין קורבנותיו שנפגעו ממנו.  המוטיבציה שלי  בהבחנה זו הייתה פרגמטית:  להבין מה קורה בנפש הנפגע ולהתמקד…

התיאטרון של הנרקיסיסט

מי שחי עם נרקיסיסט חווה ומכיר את הדרמה  שהוא מחולל כחלק מהמערכה הגדולה שהוא מנהל מול מי שאינו מוכן למלא את התפקיד שנועד לו. במערכה זו הנרקיסיסט יוצר…

סבלנות

על סבלנות הגדרה. המושג "סבלנות" שגור בדיבור היומיומי, ויש לו משמעות רבה ביחסים ובתקשורת בין בני אדם. ברוח המילון, סבלנות מתוארת כאורך רוח, כעמידות, כיכולת להשהות תגובה, להמתין…

פסיכותרפיה בראי התקופה

המאמר אינו בא להמציא פסיכולוגיה אחרת אלא להציע הבנה ושיטה חדשה, עדכנית, לטיפול במצוקות הנפשיות של בני אדם בתקופתנו. התורות הבסיסיות על התפתחות הילד והאישיות ממשיכות להיות בסיס…

מבט אל העלמה המלנכולית

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא…
נגישות