תודעת העליונות של הנרקיסיסט
"אנשים בעלי אישיות עם קווים נרקיסיסטיים מאופיינים בראש ובראשונה בתחושת עליונות, פנטזיות גרנדיוזיות וצורך לתדלק באופן תמידי את תחושת הערך העצמי הגבוה שלהם. הם חשים צורך עז בהכרה של הסביבה במיוחדותם. בנוסף לכך בולטת אצלם נטייה לתנודות חריפות בתפיסת ערכם העצמי; ככל שהאישיות יותר פתולוגית, כך התנודות חריפות יותר." (אפק, 2012).
מכל המאפיינים המיוחסים לנרקיסיסט, תחושת ותודעת העליונות שלו על אחרים היא הבולטת והפוגענית ביותר, שכן מכתיבה את אופי היחסים ומהלכם הכפוי והצפוי כמעט מראש ; הוא חייב להיות "יותר" ממך במובן כלשהו – חשוב יותר, חכם יותר, צודק יותר, מוסרי יותר, טוב יותר, סובל יותר. זה אומר, בו בזמן, שמבחינתו אתה פחות ממנו בכל עניין שעל הפרק, והדדיות או שוויוניות ביחסים נדחקת לקרן זווית. הוא נותן לך תפקידים בהתאם לצרכיו הנפשיים ומצפה ודורש שתכבד אותו, תדאג לו, תשרת אותו ותפעל כרצונו ומצפה, ואף דורש, שתמלא תפקיד זה מתוך קבלה והערכה אליו. הוא תופס את עצמו כדמות אידיאלית ומצפה שאחרים יראו אותו באותו האופן; האידאלי והריאלי נעשים לישות אחת בנפשו, וכך הוא נעשה בלתי נגיש ויחסיו עם אחרים עולים על סרטון. הוא עושה אידיאליזציה של עצמו ומצפה שיגיבו אליו לפי העצמי המואדר שלו; הוא מלא גאווה ונפגע כשלא מכירים בו ובעליונותו כפי שהוא מצפה (כהן, 2020).
לא תוכל לקחת ממנו את הצורך הכפייתי שלו להיות "יותר" ולשלוט ; הוא חייב להיות בעמדה שיש לו יתרון עליך כדי לשלוט, או לשלוט כדי שיהיה לו יתרון עליך. הוא משיג מעמד זה באין סוף דרכים וכל מחדל שלך נרשם בפנקס של מגרעותיך וחטאיך. קודם כל, הוא חש ומשדר ש"מגיע לו", שהוא ראוי ליותר מהרגיל, אולי נבחר (ENTITED), בזכות שייכות, מעמד או יחוס, או בזכות זה שהוא "מיוחד" בדרך כלשהי ומתוקף זה כולם "חייבים לו", חייבים להכיר במעמדו, ביתרונו, בעליונותו הבלתי מעורערת; מתוך כך הוא גם מרשה לעצמו לפלוש למרחב האישי שלך, לעשות לך חשבון, לחשוב במקומך ובשבילך, להכתיב לך, כי הוא יודע יותר טוב ממך מה טוב לך.
כדי להבין איך מתפתח דפוס התנהגות כזה, נצטרך להתבונן בדרמה הפנימית של היחסים בתוך נפשו של הנרקיסיסט ואיך הוא מתפתח להיות כזה, תוך שהוא מקרין (משליך) את הדרמה הזאת על היחסים בסביבתו הקרובה והרחוקה, כפי שהם מובנים אצל כותבים שונים בפסיכואנליזה.
כפי שהזכרתי במקומות אחרים, ההבנה הפסיכואנליטית היא שנרקיסיזם מתפתח על רקע חסך או טראומה מוקדמת עם מנגנון דיסוציאטיבי, מנגנון הגנה עוצמתי שמרחיק ומנתק את הפגיעה מההכרה המודעת שלו (Symington,1993); זה אומר שהוא איננו מרגיש באופן מודע שיש לו בעיה כלשהי, אבל הוא משליך ומחצין את הבעיה הלא-פתורה ליחסים שלו עם בן או בת הזוג ולילדים שלו, מהם הוא מצפה לקבל מה שלא קיבל בילדותו המוקדמת. הם הופכים לאובייקט. בהסתמך על רוזנפלד (Rosenfeld,1964), הנרקיסיסט מייצר יחסים סימביוטיים אליהם הוא שואב את האחר הקרוב, מתערבב אתו ומספח לעצמו תכונות שלו; הוא כאילו "בולע" אותו ומרגיש כליכול (אומניפוטנטי) כלפיו, כך שהכול נתון לשליטתו, מנגנון הגנה מפני נפרדות. באופן הזה הוא לא צריך להרגיש באופן מודע שהוא נזקק לאחר ותלוי בו, ולכן גם לא צריך להיות מחויב אליו; העצמי הופך להיות מזוהה עם האחר עד כדי כך שכל זהות עצמית או גבול בין העצמי לאחר מוכחשים. כאילו אין אחר. זו הסיבה שהקורבנות שלו חשים ואומרים שהוא או היא "לא רואים אותי".
כל מה שמקרב את הנרקיסיסט להכרה בנפרדות מהאחר-הקרוב מעורר בו חרדה ומאיים עליו, מאחר והכרה בנפרדות מובילה להכרה בו, באחר, בתלות בו והתייחסות לרגשותיו ויכולה להוביל ליחסים של תלות ותלות הדדית מהם הוא מתאמץ להימנע. כאשר נוצרת נפרדות, והסובייקט מבחין בה, הוא מרגיש חרדה כי הוא כבר לא כל יכול; בניגוד לרצונו הוא נעשה מעורב ביחסים ממשיים עם כל המשתמע מכך, מצב בו מתעוררים רגשות של אכפתיות, תלות, אהבה, וגם קנאות או צרות עין (ENVY), ואז יש קונפליקט ודרמה בה הנרקיסיסט חותר להוכיח את צדקתו ולהחזיר את עליונותו. הכחשת נפרדות מאפשרת לו לשייט באופן חופשי במרחב בינו לבינך, לפלוש לנפשך ולעשות כבתוך שלו. אתה חלק ממנו או נציג שלו כך שהוא לא רואה אותך עד שהוא "נתקל" בך כשמתעורר קונפליקט.
פרויד כתב על "הכל יכולות של המחשבה" (the omnipotence of thought) בספרו "טוטם וטאבו" (2013) בהקשר של החשיבה המאגית בתרבות הקדומה, ובהמשך, המושג וההבנה חלחלו לחשיבה הפסיכואנליטית של פרויד, מלאני קליין, וממשיכיהם על ההתפתחות הנפשית בשלביה הראשונים. ההבנה הבסיסית היא שהתינוק בחייו המוקדמים חש כל יכולות ביחסים עם האם כמקור הזנה. ויניקוט ((Vinnicott,1970 הראה כיצד הטיפול האימהי בתינוקות מקדם בעזרת ה"תחזוקה" (HOLDING) שלה את תחושת האומניפוטנציה הנחוצה לעורר את האובייקט, שאף על פי שהוא נוכח הוא נעשה מוכר לסובייקט רק באשליה של יצירתו. כך נראה, שתחושת הכל יכולות משחזרת את עצמה ונותנת לסובייקט המוקדם את החוויה שהוא זה שמשפיע ומנכיח את האובייקט בחייו, וחוויה זו מאפשרת לו צמיחה וביטחון בקיומו[1]. במקרה הפחות טוב, כשהאם לא זמינה, למשל, והתינוק חש נטוש או אבוד, מצב התפתחותי זה נעשה מקובע, והאדם חש שהוא חייב ליצור נוכחות זאת שוב ושוב ככל שלא הפנים בבטחה את האובייקט הטוב. אני משער שהנרקיסיסט מקובע במצב של הוויה וחוויה זה של חסך, כך כשהוא צריך להיות "יותר" הוא משחזר את הדפוס הקדום בחייו, בו הוא אינו בטוח שיקבל הזנה אם לא ישקיע בזה את כל מרצו והווייתו, משל היה נלחם על חייו. כדי להבטיח זאת הוא נצמד לאחר ומתנגד לכל סימני נפרדות שיכולה לאיים על תחושת השליטה הכל יכולה שלו ולחייב אותו להיגמל מהיצמדות לשד ולהתבגר ולהכיר בקיומו של האחר[2].
כשהוא מתנגד לנפרדות מתרחשים קונפליקטים עם האחר הקרוב שרוצה מרחב, יחס ואכפתיות שאולי מעירים ומנערים אותו לזמן מה מחוויית הכול יכולות שלו, אבל הכל סובב סחור סחור בתקשורת קונפליקטואלית, וחוזר לקדמותו כשהנרקיסיסט שב ומתבצר באני האידאלי והאומניפוטנטי שלו. מלכתחילה ההפרעה הנרקיסיסטית היא תגובת נסיגה מהאובייקט, כמוסבר בספרי בעקבות סימינגטון (1993): "על רקע חסך או טראומה בחיי התינוק (אם לא זמינה, דיכאונית, או נוטשת) הוא מושך את האנרגיה המושקעת (הליבידו) בעולם החיצוני חזרה פנימה לעצמו ומשליך את משאלותיו, פחדיו ועוינותו על אובייקטים בעולם מחוצה לו" (כהן, 2020: 177). כשהנרקיסיסט מתבצר בדפוס הקדום של כול יכולות הוא רוצה להרגיש שמטפלים בו, שדואגים לו, שלא נוטשים ולא שוכחים אותו. מה שחווים אלה שבקשר עמו היא את תביעת הזכאות שלו לקבל מה שהוא צריך ורוצה – סיפוק, ביטחון, הערכה והערצה ללא תנאי.
מדוע קשה לנרקיסיסט לקבל נפרדות? התשובה היא, כפי שנאמר, שאם יש נפרדות הוא חייב להתייחס לאחר הקרוב ולהיות קשוב אליו, להרגיש אליו, להרגיש אכפתיות ותלות ואהבה. אם וכאשר הוא נחשף לנפרדות הוא יכול לחוש חרדה וצרות עין (ENVY) באחר הקרוב שבתפיסתו נהנה ממשהו שיש לו ולו עצמו אין. זו הרגשת החסך שחווה מול האם-שיש-לה-הכל, ובתפיסתו הינקותית היא מונעת ממנו את כל הטוב הזה. קנאה זו (או צרות עין) היא אותה "תחושה זועמת שלאדם אחר יש משהו נכסף שהוא נהנה ממנו – כשהדחף הקנא הוא לקחת אותו ממנו או לקלקל אותו" (Klien,1975: 182); וככל שהנרקיסיסט מזדהה ומאמין בכל יכולות שלו הדחף ההרסני חזק יותר ויכול להסלים למצב של חמדנות ותאוות בצע (greed). שתלטנות ורכושנות נראים כנגזרת של אותה קנאות ותאוות בצע ראשונית, מצבים מוכרים ובולטים בקליניקה ביחסים בין הורה לילדיו, כאשר ההורה בעל נכסים שולט באמצעותם על בני משפחתו. חשוב להדגיש, בעקבות מלאני קליין, "שהאדם הקנאי-מאוד אינו יודע שובע, הוא לעולם לא יהיה מרוצה מכיוון שקנאתו נובעת מבפנים ולכן תמיד תמצא אובייקט להתמקד בו. זה מראה גם את הקשר ההדוק בין קנאה, חמדנות וצרות עין" (שם: 182, הדגשה שלי, כ.מ.).
שושני ועמיתיו (2013) מפתחים את נושא הקנאה ומזהים שלושה היבטים של קנאה[3] הקשורים הדדית: "קנאת נזקקות, הנובעת מן ההכרה בכך שלאחר יש משהו שאנו זקוקים לו, אך שאינו בידינו; קנאת נפרדות, תוצר של התלות באחר נפרד ממני, שיש לו תודעה משלו ושאינו נתון למרותי, והקנאה הנרקיסיסטית שעולה מתוך הכרתנו הכואבת במוגבלותנו ובפנימיותנו, הניצבות מול הפנטסיה הלא-מודעת של אומניפוטנטיות חובקת כול ושל היותנו בני אלמוות. שלושת סוגי קנאה אלה מגלמים את המרקם הנרקיסיסטי של הנפש, והם חופפים במידה מסוימת" (שם: 263).
כל שלושת היבטי הקנאה מתעוררים יחדיו, יד ביד עם ההכרה בנפרדות. מבחינה התפתחותית, "זהו התהליך של גילוי קיומו של האחר, השוואת העצמי לאחר וזיהוי ההבדלים בין השניים. בזכות השוואה זו, הילד מזהה תחומים מסוימים שבהם העצמי שלו חסר ולכן נחווה כפגום. בתהליך זה אנו נוכחים לדעת, ראשית, שיש אנשים שאינם ישות אחת עמנו ושאינם חלק מאיתנו. לאחר מכן מגלים שיש אנשים שלהם יש משהו שלנו אין. גילוי זה מלמד אותנו את הכאב המייסר של ההשוואה בשל תחושת הפגימות. בעקבות סימינגטון, אנו סבורים כי הכאב הזה הופך לרגש הבושה וכי הבושה היא הורתה של הקנאה. מרגע שמזוהים הבדלים כלשהם, מתגלים שלושה סוגים של חוויית פגימות אשר תואמים את שלושת סוגי הקנאה שתוארו לעיל" ( שם: 264).
ברור איפה שהנרקיסיסט נמנע מלחוש ולראות נפרדות כי אז הוא יהיה חשוף לרגשות הקנאה ויהיה מוצף בחרדה וכאב על כל מה שאין בו ואינו בשליטתו. לסיכום הדיון בכל יכולות, בנפרדות ובקנאה, נאמר שהנרקיסיסט לכוד ביחסי שליטה ועליונות ובקנאה באחר הקרוב (בן או בת זוג או ילדים); ומאחר שהוא אינו מסוגל להכיר ברגש הקנאה, להתמודד עמו או להכילו, הוא תוקף את האחר הקרוב (האובייקט) על מה שיש לו ועל מה שאין לו, מנקודת מבטו האגואית, וכך הוא מבטיח מחדש שידו תהיה על העליונה: הילד המאכזב, בן או בת הזוג המאכזבים, נשארים בעלי חוב תמידיים ואינם יכולים לספק אותו, כי רגש הקנאה, כאמור, אינו יודע שובע. באופן פרדוקסלי, הנרקיסיסט מעדיף "לקחת" מה שהוא חש שמגיע לו, במקום לקבל, כי לקבל זה להיות בתוך יחסים ולתת הכרה לאחר שעוזר או נותן מעצמו, וכך בהכרח להיות מחויב להדדיות. הוא לא סומך ובוטח ביחסי התלות ההדדית שיכולים להתקיים ביחסים ומעדיף שהכול יהיה בשליטתו.
דרך אחרת לשמר את תודעת העליונות היא להקטין את האחר הקרוב, להראות את מגרעותיו, את מה שחסר בו, לשדר לו באופן כרוני אי שביעות רצון ממנו, ובדרך זו לתחזק עמדה של יתרון, למשל, בנוסח "אמרתי לך" או "אם היית עושה כך וכך לא היית מגיע למצב זה". עמדה דואגת זו היא עמדה עוינת שדוחפת, במסר הכפול שלה, את האחר הקרוב למצב של נחיתות והרגשת כשלון בלתי ניתנים לתיקון. ההורה הנרקיסיסט מציג את עצמו בפני אחרים, כולל ילדיו, כדמות אידאלית, מופת שיש ללכת בעקבותיו. המבט המתנשא שלו מקטין את האחר ומעלה את ערך עצמו. כשמדובר בילד, הוא נושא את החוויה של הפחתת הערך העצמי שלו, עם ההרגשה שהוא "לא מספיק טוב" לכל חייו, ובמקביל גם את המחשבה שהאחר הוא טוב ממנו. החוויה הזאת מופנמת על ידי הילד שמתרגל להרגיש ולהאמין שאכן הוא "לא ברמה" כמעט בכל נושא בו הוא מעורב. השיקוף הנכון, במסגרת טיפול נפשי, למי שחש כך הוא לשים לב איך הוא עצמו למד לעשות זאת, איך הוא עצמו מקטין את עצמו באופן כמעט אוטומטי, ובו בזמן לראות איך זה מתקשר למבט ולקול המתנשא של ההורה. ילדים שגדלו ביחסים מסוג זה חשים וגם אומרים על עצמם משהו בנוסח "אני לא מספיק טוב". משתמע מכאן שיש מישהו בבית שדאג לשדר לו תמיד שיש יותר טוב ממנו. הבאתי דוגמה של מקרה כזה (2020, פרק 7) של בחור שסבא שלו הסביר לו בילדותו המוקדמת שלא משנה מה יעשה תמיד יהיו אלף טובים ממנו.
לאורך ספרי "הדמות מאחורי המראה" הדגשתי והדגמתי באלו דרכים מתמרן הנרקיסיסט את זולתו כדי לשמר שליטה ועליונות, כשהוא כדרך קבע כמעט מסיט את השיח ואת המתרחש באינטראקציה לעצמו, לצרכיו, לאינטרסים שלו, לאני האידאלי שלו, וכך האחר מתאיין והנרקיסיסט ממלא בעזרת הכול יכולות שלו את כל המרחב הבינאישי. בעיקרון, נראה שהנרקיסיסט מכחיש את האחר-הקרוב, סותר את דבריו, מבטל אותו או את תקפות דבריו ורגשותיו, תהליך קונסיסטנטי של ערעור השפיות, הידוע כ Gaslighting, תוך שהוא חי ניזון ממנו. מנגנוני ההגנה הפעילים כאן הם אידאליזציה (הגדלת ערך) של עצמו ודוליואציה (הפחתת ערך) של האחר. בעזרת הכחשת האחר כסובייקט ומנגנון אידיאליזציה-דוליואציה הנרקיסיסט משמר את יחסי הכוחות עם האחר הקרוב, ומבטיח את עליונותו המתמדת.
בתפיסתו של הפסיכואנליטיקאי אלפרד אדלר (2009), כולנו נולדים וגדלים עם ההבנה שאנו חסרי אונים ותלותיים ביחסינו עם מבוגרים; מבחינתו זהו הנושא המרכזי המעצב את סגנון חייו של האדם במהלך התבגרותו. הוא נותר עם הרגשת נחיתות או שהוא מפתח התנהגות מפצה עם עמדה של עליונות, ולעתים עם פיצוי יתר של דפוס שבו הוא מפחית בערכם של אחרים כדי להישאר למעלה, כפי שפועל המנגנון אידיאליזציה-דוליואציה שהוזכר כאן. הטיפול האדלריאני מזהה הצהרה של ילד או הורה על "מיוחדות" כדרך להתנשא ולהפריד את עצמו מהשייכות לקבוצת הילדים במשפחה, כדרך שיוסף, לכאורה, עשה כשסיפר לאחיו על הכוכבים שמשתחווים אליו ועורר נגדו את חמתם. נראה לי שמוטיב זה של מיוחדות, זכאות או נבחרות בא מרבדים מיתיים של הילדות של האנושות ובנסיבות מסוימות הוא מתעורר וחי דרכנו. תימה זו כשהיא מושרשת במערכת האמונות של קבוצות וקולקטיבים מייצרת את תודעת העליונות על קולקטיבים אחרים שיש להם צבע או דת אחרים. בספרו "השמידו את כל הפראים"[4] סוון לינקוויסט (2017) מראה כיצד נבנתה תודעת העליונות בקבוצות שונות בחברה האנושית בתהליך תודעתי המצדיק את עצמו ומביא להכחדה של בני אדם בגלל נימוקים שונים ומשונים.
אדלר, א. (2009). משמעות חיינו. תל אביב: דביר.
אפק., א. (2012). הנרקיסיסט הביישן והנרקיסיסט המתמזג עם דמות אידאלית. פסיכולוגיה https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2757 עברית
כהן, מ.(2020). הדמות מאחורי המראה: נרקיסיזם והבלתי נראות של ילדים ובני זוג. תל אביב: רסלינג.
לנדאו, מ. (2021). אמת רגשית, חופש פנימי והממד האסתטי: אודות מצב הנפש O. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4148
לינקוויסט, ס. (2017). השמידו את כל הפראים. תל אביב: עם עובד.
שושני, מ. שושני ,ב., קלע, ר., בקר, מ.(2013).המפלצת ירוקת העין: קנאה בהקשר נזקקות, נפרדות ונרקיסיזם. "שיחות", כרך כ"ז, חוב' 3.
Klein, M. (1975). Envy and Gratitude and other works/ In the writing of Meline Klein, vol.3. The Free Press, N.Y.
Rosenfeld, Herbert (1964). On the psychopathology of narcissism: A clinical approach. International Journal of Psychoanalysis, Vol 45(2-3), 1964, 332-337.
Symington, N. (1993). Narcissism: A New Theory. London: Karnak Books.
Winnicott, Donald W. (1970). The mother-infant experience of mutuality. In E. Anthony, T. Benedek (Eds.). Parenthood: Its psychology and psychopathology. Boston: Little, Brown.
[1] המתרחש בין האם והילד המוקדם הוא בגדר תעלומה לצופה ולחושב מבחוץ, כמו שאינטימיות ביחסים מתרחשת בשפה ואותות הידועים רק לשניים בדיאדה. הצצה למעבדה האינטימית הזו אפשר לקבל מהדיון של לנדאו על "מצב הנפש של O" לפי ביון (לנדאו, 2021), מרחב שהוא מעין מעבדה פנימית עלומה בה הסובייקט מתקשר עם עצמו, ובמקרה של אם ותינוקה גם תקשורת אינטימית ביניהם. אציג קטע אחד מהמאמר של לנדאו שמרמז על עושר ההתרחשויות במרחב בין אם-תינוק: "האם הווה ברגע נתון את הממד של האמת הרגשית שלה ו"מעבירה" לתינוק את הרוח הפנימית הבסיסית, את ההוויה הקיומית שלה. זהו רגע של atonement עם עצמה. באותה מידה, התינוק הווה, חי, "נושם" ומפנים חוויות בסיסיות של חיות רגשית שהאם חווה בתוכה, ובעזרת האם מתנסה בעצמו בטרנספורמציה שיש בה אמת רגשית".
[2] בפתיח לפרק 10 בספרה של מלאני קליין (1975) 'על צרות עין והכרת תודה' היא כותבת: "מזה שנים רבות אני מתעניינת במקורות המוקדמים לשתי עמדות ידועות מכבר – צרות עין (קנאה) והכרת-תודה. הגעתי למסקנה שצרות עין הנה גורם עוצמתי המערער רגשות של אהבה והכרת תודה משורשיהם, מאחר שהיא משפיעה על היחסים המוקדמים של כולם.. אני רואה בצרות העין ביטוי של אימפולסים הרסניים שפועלים מראשית החיים ויש להם בסיס קונסטיטוציוני." (שם: 176).
[3] המחברים משתמשים עבור ENVY במילה קנאה במקום צרות עין, מטעמי נגישות ומוכרות.
[4]יש גם סרט תעודה בן 3 פרקים בשם זה.
