רומי: "המשימה שלך היא לא לחפש אהבה,
אלא רק לחפש ולמצוא את כל המחסומים שבנית נגדה".
בפרק זה אני מתבונן ביחסים מתוך הבנה ושכנוע שיחסים הם הנושא המרכזי בחיינו כבני אדם. זהו אינו מחקר אקדמי ולא מתבסס על נתונים. כה הרבה נכתב על הנושא במהלך הזמן שהשאלה שאני עומד בפניה היא "מה רבותא", כדברי חכמים, מה באת לומר ולחדש שלא נאמר כבר? אינני מביא מושגים חדשים או תיאוריה כלשהי. אני כותב במילים מה שמשפחתי בעבר עשתה כשארגה בנולים חוטים שהפכו לבדים. הסבך הוא בכך שכל מה שאפשר לומר אפשר גם לסתור אותו ולומר את היפוכו. זהו מארג שתי ערב. ככה זה יחסים, חברות ואהבה. כולם מדברים על אהבה וכל אחד מתכוון, כך נראה, למשהו אחר שידוע רק לו. וכששניים נפגשים וכל אחד מתכוון למשהו אחר הסבך הופך לתסביך ולקונפליקט כמעט תיאורטי על השאלה מה זאת אהבה.
יורם יובל כתב ספר בשם זה (2005). אני מביא קטע מההקדמה לספר המלומד והמכובד הזה:
אנו רגילים לראות את האהבה כמצב נפשי מיוחד במינו, כסוג של התעלות ואפילו טירוף קדוש. השרויים בה עלולים לעשות מעשים קיצוניים ולקבל החלטות תמוהות והרסניות, שאליהן אנו מתייחסים בהבנה ובסלחנות מסוימת. האם "על פשעים תכסה אהבה (משלי י', י"ב), או שיש באהבה גם קווים אדומים שאין לחצותם? ואם כן, מי קובע אותם, ועל סמך מה?…זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה, חשב – כמו רבים לפניו ואחריו – שהתאהבות "מזכירה תופעות נפשיות אבנורמליות מאשר נורמליות". אם כן, האם כל מי שהתאהב זקוק לטיפול פסיכולוגי? האם המטפל הוא תמיד "תליין האהבה"? לאורך הספר יעלו שאלות כאלה שוב ושוב, ולעיתים קרובות לא תימצא להן תשובה (שם: 7-8).
פה אינני מתכוון לעסוק במהות האהבה עצמה, שכן נושא זה מקבל מקום נכבד בספר זה, וברבים אחרים, בשירים ובסרטים בכל העולם. אין לי מה לחדש בזה. אני בחרתי להתמקד דווקא במה שמפריע לאהבה ולחיבור בין שניים להתממש בחיי רבים מאיתנו, ברוח המובאה של המשורר הסופי ג'לאל א-דין מוחמד רוּמי, מיסטיקן וקדוש מהמאה ה 3: "המשימה שלך היא לא לחפש אהבה, אלא רק לחפש ולמצוא את כל המחסומים שבנית נגדה". זה מה שפגשתי בעבודתי כאדם וכפסיכולוג. כולם רוצים אהבה, אבל כל אחד מתכוון לאהבה שידועה רק לו, אהבה שתקרה לו בתנאים שלו. זהו גם נושא מרכזי בפסיכותרפיה: לגלות את המחסומים שאדם בנה נגד אהבה, אולי גם נגד מגע עם העצמי האמיתי, ולגלות משהו שלא הכיר בתוכו.
הרי דוגמה מגבר (בדיוני) שמספר כך:
הוא אומר לי שעד עכשיו הוא לא היה מקרה בו הרגיש אהבה אמיתית למישהו. לפי כל ההגדרות של אהבה – הוא לא הרגיש אהבה אמיתית. אבל בעיקר הוא לא הרגיש ולא חשוב ההגדרה, לא הרגיש אהבה אמיתית. הוא אומר לי שאם זו הייתה אהבה אמיתית הוא היה יודע, כי אדם אמור לדעת מתי הוא מרגיש משהו שהוא נכון לו. היו אמנם כל מיני אהבות, הוא אומר. יצאתי לסרטים עם חווי והיו לי ערבים נפלאים. הייתה לי חוויה מיוחדת. היה לה בושם שסובב לי את הראש. דברנו על הסרטים לתוך הלילה. ישבתי בבר שם בנמל והסתכלתי לתוך עיניה. באפלולית עיניה, אישוני עיני נצנצו כגחלילית. הייתי אולי מבושם, אבל ראיתי בזה רמזים לנפש גדולה שמתחבאת מאחורי עיניה שהביטו בי, ממצמצות מעט מריגוש של הרגע ומעט מעייפות של שתיים אחרי חצות. אבל תדע, הוא אומר לי, שהייתי ברגע מיוחד. הייתי מבושם ולא ממש בשליטה, כך שאי אפשר לקרוא לזה אהבה של ממש, אם אתה מבין אותי. זוהי רק דוגמה אחת. הייתה גם רחל. היינו חברים, אפשר לומר. אבל להגיד שזוהי אהבת חיי אני לא יכול לומר. פשוט היינו יחד שלוש שנים כשלמדנו באוניברסיטה. סיימנו את הלימודים והמשכנו הלאה. היו לכל אחד מאיתנו הרבה חלומות. הלכנו בעקבותיהם ולא נפגשנו יותר. אתה מבין?
האדם הזה חווה גרסאות שונות של אהבה אבל לא הרגיש ולא חשב שחוויות אלה הם "אהבה אמיתית". יש משהו שהוא מחפש ולא מזהה אותו במפגשים שלו עם נשים אליהם חבר. אולי הוא הולך בעקבות אידיאה אפלטונית של אהבה שלא ניתן להפריטה לחוויה קונקרטית. לעומת זאת פיירסטון, גיבור הסיפור ב"אהבת עד" (the well-beloved) מאת תומס הארדי מזהה בעצמו אהבה אחת שמתגלגלת מאחת לאחת במהלך חייו:
"למען האמת, חיבתו כלפיה הייתה של ידיד יותר מאשר של מאהב, והוא לא חש בטוח כלל האם האידיאליזציה הנודדת והחמקמקה שכינה אהבה, שמאז ילדותו והלאה, התעופפה לה ממעטפת אנושית אחת למעטפת אנושית אחרת, מספר לא מוגדר של פעמים, עומדת להשתכן בגופה של אביס קרו…הוא סבר שמעולם לא ראה בחברת נעוריו את אהובת העד האמיתית, על אף דאגתו לרווחתה, הוא הבין שהרוח, הנביעה, האידאליזם שאותם המשיג כאהבתו שלו מרחפת בחשאי מדמות רחוקה לזו הקרובה שבחדר מעליו".
לאהובה של גבר זה יש הרבה גלגולים – רבות מדי מלתארן בפירוט. לכל צורה או התגלמות היה משכן זמני בלבד, אליו היא נכנסה, חיה זמן מה, ויצאה משם, והותירה רק את היסוד, את גופה, ככל שזה נוגע אלי
היא הופיעה תשע פעמים במהלך השנתיים או השלוש בשנים הבאות. ארבע פעמים במעטפת של ברונטית, פעמיים כישות עם שיער בהיר, ופעמיים או שלוש בתערובת של לא בהירה ולא כהה. לפעמים הייתה גבוהה, נערה נאה, אבל תכופות יותר, אני חושב, העדיפה להחליק לתוך ישות אוורירית וגמישה, ללא שיעור קומה. כל כך התרגלתי לקיומה ולהופעתה שנכנעתי לגורלי כמעט בפסיביות, דיברתי איתה, נישקתי אותה, התכתבתי איתה, כאבתי עבורה, בכל אחת מהתחפושות שלה. כך זה נמשך עד לפני חודש. ואז בפעם הראשונה נהייתי מבולבל. היא לא הייתה ולא עטתה את האישיות של אביס קרו, נערה צעירה שהכרתי מילדות. עם זאת, החלטתי, למרות הכול, שהיא לא נכנסה לדמות של אביס קרו, כיוון שאני עדיין רוחש לה כבוד רב.'
רק איכות אחת נותרה ללא שינוי: הדבר היחיד שהיה יציב בה היה חוסר יציבותה. כאמרתו של ברנה [לודוויג ברנה 1786-1837], שום דבר לא היה קבוע בה מלבד השינוי, וכאמירתי של המשורר שלי 'צורה אחת של שמות רבים'. ((Hardy, 1897. התרגם הוא של סמדר גונן.
באותה רוח כתבתי פעם מכתב לאישה אלמונית, כנראה מענתי אותו אל האנימה שלי, הלא היא דמות האישה הפנימית בנפשו של הגבר. המכתב הוא קריאה לחלק בתוכי להגיע אלי ולהכרה המודעת שלי, חלק שבלעדיו איני יכול להרגיש את עצמי שלם, ולכן אני מחפש אותו וכואב את חסרונו. המכתב, אותו חזרתי ושכתבתי במשך שנים פונה ל"חברה אלמונית יקרה", ומסתיים בשורה "את, כמו הנצח, נמצאת מעבר לגבולותיי האישיים”.
כלומר, האהבה נמצאת באוהב, בנפשו, במאווייו הכמוסים ולאו דווקא במושא אהבה מסוים שפגש בחייו. הפילוסוף עמיהוד גלעד (2005) בספרו "אהבה טהורה ואפשרויות אחרות" פיתח תאוריה לפיה "הכול קיים ברוח", תפיסה לפיה קיים מרחב רוחני כולל-כל העומד על אפשרויות טהורות. במרחב הזה המציאות הגשמית היא מימוש חלקי ומוגבל של אותן אפשרויות בחלל ובזמן. כך, האפשרות של "אהבה טהורה" היא מרחב חובק-כל, וכל אחד מאיתנו מתנסה במקטע חלקי של המרחב הזה. זה מסביר מדוע אנו חיים בהרגשה שהנפש לא מסופקת, וזאת מעצם קיום הפער בין האפשרות הטהורה הכמוסה בנו וההתנסות שלנו בפועל בחוויית האהבה. עסקתי בזה דרך רעיון על אישה (בדיונית) שטוענת שהיא "אוהבת כל רגע", שחלק מדבריה אני מביא כאן:
אני לא יודעת היכן להתחיל. האם לדבר אתך על הרומן האחרון שלי, או על כאבי הראש שמופיעים לי בלי שום הסבר מתקבל על הדעת ברגעים הכי מביכים, או לספר לך עלי באופן כללי, על ההורים שלי ועל ילדותי. מה נראה לך? מה מעניין אותך לשמוע במיוחד. אני לא יודעת מה נהוג כאן, ומה הן ההעדפות שלך. אני, לי אין בעיה לספר על עצמי. הגברים שמכירים ויוצאים איתי אומרים לי שאני די מכורה לזה. מה אני יכולה לעשות. מישהו אמר לי שזה מעיד על חוסר ביטחון. זה נכון כנראה שבאיזה מקום אולי אין לי ביטחון, אבל אני לא יודעת אם באמת זהו העניין. לדוגמה אני אוהבת בחור ונהנית אתו ומחברתו, אבל לאחר קצת זמן אני לא באמת יודעת. זה כבר לא אותו דבר. אני כבר לא יודעת אם אני עדיין אוהבת אותו, ועוד פחות יודעת אם הוא מרגיש אלי אותה אהבה שנראה לי שהייתה לו כלפי. אני אוהבת באותו זמן שאני אוהבת אותו. באמת. כל כולי. לפעמים עד כדי שאני ממש נעלמת. אחר כך אני חוזרת כאילו לדמות אחרת, הדמות שלפני האהבה: אני מתרחקת ולא יודעת אם מה שהיה הוא אמיתי, אם יכולה אהבה כזאת להתקיים, או רק חלמתי חלום, כי זה כל כך לא דומה למה שאני רואה מסביב, ומה פתאום האהבה הזאת מגיעה דווקא אלי, ואיך אוכל לדעת שאמנם זאת היא האהבה שכה מדובר בה, ואני מסתכלת על הבחור ואני בוחנת אותו מכל זווית אפשרית, ולפתע הוא לא נראה לי אותו אדם שקודם חבקתי והרגשתי שהוא כל עולמי. מה אתה חושב? אתה לא רואה מה הבעיה? בעצם גם אני לא. אני אישית לא רואה בעיה, אבל האנשים מסביבי אומרים לי שאי אפשר לאהוב בצורה כזו. אומרים לי: כל אחד צריך לדעת מי הבן או הבת זוג שלו לחיים, ואצלי החיים, כלומר אהבותיי ורגשותיי בכלל, משתנים במחזורים ומקצבים בלתי ידועים לי. ככה זה היה תמיד. לא יכולתי לאהוב ולשנוא באופן קבוע כמו הוריי, למשל. זוהי בעיה, לא? איך אני אתחתן עם מישהו אחד? יש לי היום חמישה מועמדים שמוכנים לחיות אתי, כלומר אומרים שהם מוכנים. איך אני יכולה לדעת שהם אומרים את מה שהם מרגישים ושהם מרגישים מה שהם אומרים, ואם זה לא ישתנה במשך הזמן, כמו שאצלי? אני אוהבת את רועי. אבל אני גם אוהבת את אמיר, ונורא כיף לי עם ערן, ועם רון אני חשה שלווה ויצירתיות, והזמן נעלם ואתו הדאגות, ועם ז'אן אני חשה יפה ומושכת ונחשקת. אתה מבין את זה? זה יכול להיות דבר כזה לפי הידע שלך בבני אדם? זה יכול להיות דבר כזה שבשביל אחד אני יפה ומושכת כל כך, ובשביל אחר אני מעמיקה ויצירתית כל כך, ובשביל עוד אחד אני לפתע בנאית ומעשית וכל מה שאגע בו יצלח? האם יש לי בעיה? זה יכול להיות שזה לא רק נקודת המבט של הבחורים שלי, אלא שאני באמת שלווה, שאני באמת מעשית וקונסטרוקטיבית כל כך, שאני כל כך יצירתית כשאני עם רון, שאני כותבת שירים בקלות, שהראיה שלי משתנה, ולדוגמה אני יכולה לעמוד מול ציור של פיסרו במוזיאון שעה ארוכה ועולמי משתנה ללא הכר: ידידי נדהמים, ואומרים שהם לא מכירים אותי, והורי לעומת זאת, זה לא מפריע להם ולא משנה להם כי אצלם אני כל הזמן אותה ילדה שלהם שהיא לא כמו מישהי אחרת. אתה חושב שזו בעיה פסיכולוגית, זאת אומרת זה משהו שאני ממציאה? מה שבאמת מטריד אותי זה האם זה יכול להיות שאני עצמי אהיה כל כך שונה בכל קשר שלי? האם זה אומר שאני יותר מדי מושפעת מעולמו ונפשו של הגבר שאתי? האם זה מתקבל על הדעת שכמעט כל בחור שיצאתי אתו רואה בי דברים אחרים? איך נשים אחרות מסתדרות עם זה? אתה מכיר בעיה כזו בספרות המקצועית? כפי שאמרתי אני אישית לא ראיתי בזה בעיה גדולה לולא ההערות של הסובבים אותי שלא יתכן לאהוב בצורה כזאת, שעלי להיזהר, שכן אנשים יתחילו לראות אותי באור שלילי, שיפרשו את הדברים אחרת ממני, שהרבה זה מעט ומעט זה הרבה, ושכל בן אדם צריך להחליט ולהשלים שזה מה שהוא ולא אחר, וכאן הוא גר ולא במקום אחר, וזאת אהבתו ואין בלתה, ויש גבולות ואין לתת לאהבה לגדול פרא, ושאני צריכה לשלוט ולכוון את רגשותיי, שאני צריכה לדעת מה אני רוצה, וגם לא להגזים כל כך באהבה, וגם לא להגזים כל כך בלהראות אותה, ולא לתת לה לסחוף אותי כל כך, ולהיות מציאותית, ולהישאר עם הרגליים על הקרקע, ואולי צריך להתפשר ולהיות מרוצה שעדיין רוצים אותי בשוק האהבה, ושאני צריכה להיות יותר מגובשת, ואולי כדאי שאטפל בעצמי, שאני צריכה להתבגר בסופו של דבר, שעם אהבה אי אפשר לקנות במכולת, שאישאר בסוף בגפי ואסיים את חיי זנוחה וערירית, ושצריך לחשוב בהגיון, ולהסתכל על העתיד, ולדעת שאנחנו כבר לא ילדים…
*
נראה לי שהרבה מהשיח האנושי סובב ומסתעף במרחב בין כוונות ומילים בהן משתמשים כדי להעביר מסר לזולת. יוסי בנאי במופע "מאזן האהבות" (1976) פותח בשיר "למה הם התכוונו?" (אבות הישוב) כשהם ייבשו את הביצות, כשהפריחו את השממה, כשהקימו ארץ אחרי 2000 שנות גלות ועוד ועוד שאלות על מה הם התכוונו. למה הם התכונו הוא הפזמון החוזר. לדעתי זהו הפזמון החוזר בשיחה בחברות ובזוגיות, כי מילים אינן מדויקות כל עוד שהדובר אינו סוגר בתוכו את הפער בין מחשבותיו ורגשותיו, ולרוב, הפער הזה גדול כל כך שצריך חיים שלמים כדי להסביר למה התכוונתי ולמה היא התכוונה. בין הכוונה והמעשה יכול להיות מרחק כה גדול אצל כולנו שהוא הזמנה לעמימות ולבלבול. השאלה היא אם אנחנו אומרים מה שאנחנו מתכוונים ומתכוונים למה שאומרים. כשאומרים "פיו וליבו שווים" הכוונה שהדובר עומד מאחרי דבריו, שיש לו יושרה. זה כנראה לא פשוט להיות שם, להגיע לשם. לקח לי זמן להיות מסוגל להפוך כוונה שלי לאמירה ברורה ומדויקת, בכתיבה ובדיאלוג הטיפולי. במסגרת טיפול המטופל שואל שוב ושוב : "אתה מבין למה אני מתכוון?" ובהדרגה הוא מצליח להבין בעצמו למה הוא מתכוון. יש כאלה שלא מגיעים לשם אף פעם, כי קשה להם, לכולנו, לגשר על פערים בתוכנו בין כוונה – רגש – מחשבה – מעשה, כאש/ר הדברים עדיין לא הבשילו בתוכנו, או כי אנו צריכים להרגיש שליטה במרחב הבינאישי, או כי לא ברור לנו. מלבד כל זאת כוונות משתנות מעת לעת, וכבר נאמר שאין דבר קבוע מלבד השינוי. המרחב הבינאישי יכול להיות זרוע מוקשים בהעדר שפה משותפת מתאימה בין המשתתפים. אולי עוד לא יצרנו אותה. העמימות לגבי כוונה מוצאת ביטוי הומוריסטי בתהליך החיזור בשיר "למה את מתכוונת כשאת אומרת 'לא'?". סימן השאלה נותר עד שהשניים מבינים את הכוונה או הכוונות ומבררים בתוכם אם הם ממשיכים בריקוד הכוונות. ואולי לא תמיד יודעים מה מרגישים והרגשות גם משתנים מסיבות שונות.
במהלך ההתקרבות, השניים מנסים לבנות "שפה משותפת" המשקפת את הקרבה והאינטימיות שהם חשים זה לזה, או שלא מצליחים בזה ואז יש לנו "דו-שיח של חרשים", או "שני אנשים מדברים לעצמם" בהומור של שייקה אופיר בזמנו. מלבד כל הנאמר, הדיבור אינו בהכרח תכליתי או הגיוני בתוך יחסים. הוא יותר סוג של חליפין של תחושות ומסרים, ותלוי בכוונת הדובר שאולי רוצה לעורר רגש, ליצור דרמה, או לאתגר את הזולת. בספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה" מאת ג'ון גריי (2005) המחבר עושה הבחנה גורפת בין נשים וגברים בכוונות שלהם. כשהאישה פונה לגבר היא מחפשת תקשורת; הגבר שומע וניגש "לפתור בעיות". כלומר, לגברים ונשים יש תפיסה שונה לגבי תקשורת ולמה היא נועדה, וזהו מקור אחד לאי הבנות ביניהם.
אבל כנראה יש סיבות עמוקות יותר למה אנחנו לא רגועים ולא יודעים אם זאת האהבה שאנו מחפשים. בקשר זוגי מתהווה כל אחד מגיע לקשר עם נדוניה רגשית ומנטלית ממשפחת המוצא. הדחף לקשר הוא צורך בזוגיות, צורך לא להיות לבד, בצורך באהבה, בצורך להקים משפחה. בני הזוג הופכים להיות כתובת למילוי צרכים ומשאלות, ובדרך כלל התהליך הוא שמתרגלים די מהר למה שקיבלנו ואנחנו רוצים עוד משהו מתוך מאגר החסרים שלנו: עצמאות, חופש, פחות עול וחובות, רוצים להתבטא וכך הלאה עד אין סוף. יש כנראה בתוכנו משהו שקשה לספק, חוסר סיפוק מובנה (divine discontent), אבל גם נטייה להשתעמם, להתרגל, להפוך כל דבר למובן מאיליו.
שי טובלי (2004) מעלה את השאלה מה בסופו של דבר, גורם לנו להיות כל כך לא מסופקים, כל כך לא שבעי רצון, כל כך לא שקטים? מה גורם לנו להמשיך ולקוות שיש משהו מעבר לחוויה הנוכחית שלנו, משהו מעבר לחוויה האנושית בדיוק כפי שהיא? מה גורם לנו ללא הרף להיאחז באותה הבטחה של שלמות? הסיבה לכך נעוצה בתוך המנגנון הפשוט ביותר של המוח שלנו, של המחשבה: נטייתה של המחשבה להתרגל. אנחנו מתרגלים לחיים כפי שהם, וברגע שאנו תופסים אותם כמובנים מאליהם, אנו מתחילים לחפש משהו אחר, מסעיר יותר.
זה אומר שמה ש"מסעיר יותר" יכול להיות ריב ומיני-דרמה שמייצרים ריגוש ביחסים כשהמוח "התרגל" מדי לשקט והכל בסדר. לפעמים זה הופך להיות אחריות של בן או בת הזוג לספק או לאפשר את כל מה שחסר. הוא נהיה הכתובת לכל המשאלות. עם זאת נראה לי, שבעומק הדברים התהוות הקשר מניעה תהליך התפתחותי אצל כל פרט מבני הזוג בו עולה חסך כלשהו, עניין לא-סגור או עניין לא-מותחל מהעבר שתופס את תשומת הלב של הפרט. באופן עמוק יותר הקשר מניע צורך להתפתח, לצמוח, להתעלות, לעלות בסולם הצרכים של מאסלו. לכל אחד יש חלומות שהוא נוטה להפקיד אותם אצל בן או בת הזוג. המרחב הבינאישי בעיקרון אינו מקובע מדי והוא פתוח לעיצוב המשתתפים בו ולכישוריהם הרגשיים להיות ביחסים ובהדדיות. וכמו בכל מפגש וקיבוץ אנושי יש גם מאבק על מקום בהיררכיה. המרחב הזה יכול להיות זירת התגוששות או בית ספר לריקודים, או מאבק הישרדות משותף מול הקיום (הטבע, פרנסה וכו'). הזוגיות הופכת להיות מיקרוקוסמוס בו צריכים ללמוד דו-קיום ושיתוף פעולה. מנקודת מבט אנתרופולוגית זוגיות ומשפחה הם הבסיס להישרדות. אבל כאמור כל אחד מבני הזוג מגיע עם נדוניה רגשית מבית ההורים שבעיקרון הם המודל איך להיות מבחינה אישית ואיך לתקשר ולהיות ביחסים. מה שמתרחש בין השניים הוא בשני מישורים: מה שביני לביני, ומה שביני לבינך, נושא הפרק הבא.
