התנהגות נמנעת מתחילה בינקות ובילדות עם ביישנות, התבדלות ופחד מזרים וממצבים חדשים. במהלך ההתפתחות התגובה נחלשת או נעלמת עבור מרבית הילדים, בעוד שאצל הנמנעים הדפוס מתחזק בגיל ההתבגרות ובתחילת החיים הבוגרים. ישנם הבדלים תרבותיים ואתניים ביחס למה שנחשב כהתנהגות ערכית ונורמטיבית, כמו לא להתבלט, להימנע ולהצטנע. מצבים חדשים הדורשים הסתגלות, יכולים להגביר את נטיית ההימנעות עקב חוסר ביטחון כהגנה מפני אי-ודאות (לפי ה DSM5).
ברקע ההתפתחותי, "התקשרות לא-בטוחה או חרדתית" עם ההורים, לפי תורת ההתקשרות של בולבי (2016), משאירה תחושת פגיעות בהתקרבות ויצירת יחסי קרבה יציבים עם אחרים. הצורך ב"בסיס בטוח" (כשם ספרו של בולבי) שלא התממש בחיים המוקדמים יכול להתבטא בדפוס הימנעות בו אדם נעשה רגיש בצורה מופרזת לאותות דחייה, ובקורת מאחרים. במובן מסוים, האחר נדרש לספק לנמנע "בסיס בטוח" כדי שתתקיים יציבות ביחסים. הנמנע סובל מחרדת צפייה, נמצא במצב "היכון" לסימני דחייה ובקורת מאחרים. כמו בכל דפוס פסיכולוגי הוא עשוי לשחזר גם בחייו הבוגרים את חווית חוסר הביטחון בקשר.
