תומס ברנהרד. הספר "כן" (2022) מספר על מצבו של האדם, היותו בודד, זר, חסר בית ומולדת, והוא מעוות מעצם טבעו ובחירותיו. גרסה של קפקא ופנחס שדה. הדברים מוצאים ביטוי מובהק ביחסים בין אנשים, גם ביחסים אינטימיים, כמו היחסים בין "השויצארי" ו"הפרסייה". הם לא מוצגים בשמם, כך שהדברים יכולים להתאים לכל איש ואישה. הקשר שלהם גם הוא מתואר כיחסי גבר ואישה כדפוס יחסים סטראוטיפי או ארכיטיפי, בו האישה לוקחת תפקיד לקדם את הגבר ואת הקריירה שלו ולוותר על עצמה מתוך רצון, מתוך השקפה, או שהיא מתגלשת לשם בכוח הטבע הלא-אישי של הדברים. בכל מקרה היא מקריבה את חייה למענו בלי שהוא ביקש זאת. היא לא ראתה אותו, ולא יצרה איתו קשר באמת. היא מעלה את עצמה קורבן למען אידאה שיש לה, למרות שהיא ברוכת כישרונות. המוזר הוא שהוישצארי חש קורבן, כלומר חש שהשתמשו בו והוא מתנקם בה בזה שהוא בונה לה בית שהופך להיות הקבר שלה "בערוב ימיה" ונוטש אותה. גם היחסים בין המספר (הסופר) והפרסייה שמצאו עניין זה בזו ובתחומי העניין שלהם, מגיעים מהר למיצוי כשדברו על כל העניינים וגם גמרו להתוודות ולהקיא את כל המצוקה והייאוש שלהם. כה מוזר. כאילו כולם מגיעים למבוי סתום, dead end, כאילו הטקסט הנפשי שלהם נגמר ופוגשים ריק או ריקנות שאין לה מזור, במקום לראות במפגש עם האחר הזדמנות לשינוי ולהתעלות. כל אחד מהם חוזר ל"בית" שלו, לבדידותו, מעין צינוק או חורבה או קבר. האנשים האחרים בסיפור, "הנורמלים", לא מוטרדים כמו המספר והפרסיה, עוסקים בנדל"ן ובנכסים ואוכלים ארוחות ערב מסודרות בבית בורגני נחמד בו כל הרע נמצא אצל הזרים והנחותים.
אני לוקח את הסיפור כשיקוף על חיי ועל חיינו עם נדל"ן ובלי נדל"ן, ורואה במראה את הזרות וענייני הנדל"ן שיש לי ואין לי במשך כל חיי. עם זאת ברור שהזר הוא בעיני המתבונן. אני הפסקתי להרגיש זר לעצמי בגלל המתבונן. אני מרגיש בבית עם היותי "זר" כאן בעולם, ויכול להיות להתבונן בזרות ובאחרות ובמוזרות שבכל הקיום המוכר, הקיום כייצוג וכרצון בעקבות שופנהאור שהמחבר שואב ממנו השראה.הזר הוא גם רז, נושא עימו מסתורין, ולכן הוא גם הזדמנות.
