פרק מתוך הספר "מי רוקד עם הנרקיסיסט?"
השקר של ג'ונתן מעורר אותו לחיים ומאפשר לו עקביות באופן
שסיפור האירועים שנחוו במציאות אינו מאפשר לו. הוא משקר
משום שבשבילו לשקר פירושו לחיות. רק באמצעות השקר הוא
מצליח להישאר בחיים. לשקר פירושו להפיח חיים בריק )בולס,
:2000 192(.
הנרקיסיסט לכוד בדפוסים ובהגנות שהתוצאה שלהם היא חיים של
מראית עין וזהויות כוזבות ובדויות שהוא מעניק לעצמו ולאנשים,
בייחוד לאלו שקרובים לו. באמצעות ההכחשה של המציאות
המשותפת עם אחרים והאמת הבדויה הוא מתחזק את היחסים עם
אחרים לפי הנרטיב שלו ושואב את האחרים אליו בכוח הסוגסטיה
של המופעים הדרמטיים שלו.
הוא עושה הכול כדי לא לדעת את עצמו האמיתי, כאילו כך
נגזר על ידי האלים )1996 ,Hughes), ולכן הוא חייב לחיות בהונאה
עצמית ולשקר כדי לשמור על התדמית והאמת המוצקה לכאורה
שלו. אם הוא ידע את עצמו הוא לא יוכל להיות מי שהוא בעיני
עצמו. ההכחשה קובעת וצובעת את המציאות שלו ושל הסובבים
אותו, ולאמיתו של דבר הוא מכחיש את האחר כסובייקט, את
הנפרדות והייחודיות של האחר.
מה שמתואר כגזלייטינג הוא בעצם התהליך השיטתי והעקבי של
ההכחשה, הכחשה כדרך חיים, כמשקפיים מעוותות של המציאות
הסובייקטיבית של כל אחד שנעשה קרוב אליו מבחינה רגשית.
הוא מוחק את האחר ושם את עצמו במקומו. הוא חסר גיבוי פנימי
של אובייקט ממשי, כך שאין לו את עצמו, והוא משווע להיות
ולהתקיים כישות מושתלת בנפשם של הקרובים לו. אמנם זה דבר
והיפוכו, אבל כך הדבר בכל מה שקשור להוויה הנרקיסיסטית.
עבורו ישנה רק גרסה אחת של מציאות: זו שמגדירה הסמכות
הבלתי מעורערת שלו עצמו.
השקר בכל מופעיו – שקר בוטה, הטעיה, מיצג שווא, סילוף
המציאות, גאזלייטינג – משמש לתחזק את גרסת המציאות שלו
ולהצדיק אותה בכל דרך, כדי לקיים מראית עין של שפיות והגיון.
התודעה הכוזבת שנוצרת אצלו ואצל האחרים מחוללת מהומה
בנפשו ובנפשם ובתודעתם של כל המעורבים בקשר עם הנרקיסיסט
)1993 ,Symington), כי כולם צריכים להתמודד עם קוגניציות
סותרות ומנותקות מהמציאות המשותפת. לעיתים זהו מצב הזוי
וכמעט פסיכוטי, שבו כל בני המשפחה שלו נמצאים במצב כאוטי
ופגועים או מוזנחים בדרכים שונות – מכורים לסמים, סובלים
מדיכאון ומניסיונות התאבדות, משברים תכופים – וכל זה בחזות
של נורמליות.
אתה אינך רשאי לדעת מה מתחולל בנפשו של הנרקיסיסט,
ואתה אמור לדעת רק מה שהוא מציג לך כאמת בנוגע למציאות;
הדבר כולל את הקלסתרון שהוא מרכיב עבורך, וחוזר עליו עד שאתה
מאמין שזה מי שאתה ולא מה שאתה מרגיש וחושב לגבי עצמך.
התוצאה הזאת מושגת בתהליך של "תכנות התנהגותי" )behavior
programing )שבו אתה מקבל חיזוקים חיוביים, כשפעלת לשביעות
רצונו )הוא יחייך ויהיה נחמד אליך לכמה דקות(, וחיזוקים שליליים
כשאכזבת אותו )הוא יעורר אצלך רגשות אשם או יפעיל את השיטה
85
מי רוקד עם הנרקיסיסט?
של הפנית עורף ושתיקה רועמת, ]treatment silent], או יפעיל אותך
בדרך של פיתוי ומניפולציה כדי שלא תשכח אותו לרגע.
בעצם, זו הפרוצדורה של סקינר, אחד מאבות הביהביוריזם,
בהפעלה של התניה אופרנטית, בייחוד זו המופעלת ללא סדר
צפוי מראש, אלא לפי החלטה )גחמה( של הנסיין )המתעלל(, כך
שהמתלמד דרוך כל הזמן לכל אות של הנסיין. היונים במעבדה של
סקינר למדו לרקוד לפי תוכנית החיזוקים שהוא עיצב. המתעלל
עוסק בעיצוב התנהגותי כדי להתאים את הזולת יותר ויותר לצרכיו,
עד שהזולת נהיה רק השתקפות והד לנרקיס, כמו הנימפה אקו
במיתוס המדויק כל כך של נרקיס. בהמשך, הזולת לומד לרצות
ולהדהד את רצונותיהם של אחרים ולא מגלה ולא מבטא את הקול
שלו, כלומר אינו יודע מי הוא. הוא למד לבטל ולהתבטל ביחסים
עם אחרים ובעיקרון חש חסר זהות ברורה. בבלי דעת אפילו, הוא
מבטל ומנטרל את עצמו כלא שווה, כי בעצם לא קיבל אישור
לחיות מהסמכות היודעת־כול של ההורה.
נראה לי שחוסר האישור והלגיטימציה האלה נטועים עמוק
כל כך בנפש הקורבן, עד שהוא לא מסוגל לחוש ולהבין בבהירות
שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו והוא נופל לתהום כל אימת שהוא
מנסה להחזיק בפיסת מציאות. מי שלא קיבל רשות לחיות יתקשה
להגשים משהו מעבר להישרדות, שהרי לא ראו אותו וביטלו אותו,
כלומר לא ראו יחד איתו. עם זאת, צריך עוד מישהו שירצה שיהיו
לאדם חיים נפשיים, כפי שמתאר היטב יואב יגאל )2011(. האדם
צריך עוד מישהו שירצה אותו כדי שיהיה תוקף לנפש ולרצון האלה.
כמו שאין "תינוק" לבד, אלא תינוק ואם וסביבה כיחידה גרעינית
אחת, כדברי ויניקוט, כך אין ילד לבד, אין ילד שהולך לעולם
כשמזנבים בו, אין ילד שיכול באמת להצליח להתקדם בתנועה
נגד הרוח. המתעלל נמצא בתוכו, והולך איתו לכל מקום כמנגנון
השמדה מושתל. כל זה מוסווה. הקורבן החל להיות מורעל ומוכה
בגיל צעיר מאוד ונעשה שפוט של המתעלל. לדוגמה, ילד בן ארבע
86
מנשה כהן
מקבל פקודה לעמוד בפינה ארבע שעות. בהמשך הילד המוכה הזה
מציב מטרת חיים להקשיב למתעלל, שעבורו הוא בחזקת אל, פן
יבולע לו, וכך מהלך חייו נקבע וגורלו נחרץ מראשית היותו.
ההשפעה החזקה של כל דפוסי ההתנהגות המתוארים של
המתעלל היא גדולה מאוד בגלל השקר וגניבת הדעת של ההורה
המתעלל, שמצד אחד מציג עצמו כגואל ואת הקורבן בשם כלשהו,
טוב או רע, שמטרתו היא הטעיה ושליטה על התודעה והנפש של
הקורבן, הילדי, חסר המגננות. כילד הוא נוטה להאמין ולקבל את
דברי ההורה כדברי אלוהים חיים. הילד הוא בעל נטייה מולדת
לאהוב ולתת אמון, והמתעלל משתמש בזה שימוש נרקיסיסטי, מנצל
את אהבת הילד כדי לשלוט בו ולרתום אותו לצרכיו הפתולוגיים.
כאמור, לא ניתן לדעת מה מתחולל בנפשו של הנרקיסיסט.
ראשית, הוא נוטה לא לדבר על עצמו באופן ש"יפליל" אותו,
אינו אומר דבר שיאפשר הצצה לרגשותיו האמיתיים. שנית, הכול
מכוסה בדמות החיובית והמושלמת שלו, ואז זו שכבה נוספת של
הסתרה. שכבה נוספת היא העברת הנושא אל זולתו, משהו שידובב
את הזולת לספק לו מידע ונקודות אחיזה בנפשו. שכבה נוספת
היא, כשהוא מוצא אחיזה באיזו נקודת תורפה כלשהי, אפילו
שולית, כדי להנמיך ולהקטין את הזולת. השורה התחתונה היא,
שהוא יוצא מהתקשורת עם זולתו ביתרון כלשהו. הזולת נותר
כשהוא "לא בסדר": הנרקיסיסט מסיט כל דבר בהדרגה לצרכיו
שלו, לאינטרס שלו, לאני האידיאלי שלו. השקר שוזר את כל זה
להטעיה וגניבת דעת, ובעצם, במציאות המשותפת שבה מתנהלים
היחסים, הנרקיסיסט הוא בחזקת אחד שגונב מזולתו עד שלא נשאר
לו דבר מעצמו, או עד שהזולת עוצר את ההתקפות נגדו, מבין
שמדובר במשחק של גניבת דעת, ומכריז "שברו את הכלים".
ואולם, קשה מאוד להתנתק מהאובייקט, כפי שאומרת מטופלת
בשנות השבעים לחייה: "באחרונה הרגשתי שהתנתקתי מאימא
)נרקיסיסטית( אבל בו בזמן אני מרגישה רחוקה מעצמי". העצמי כה
87
מי רוקד עם הנרקיסיסט?
שזור ומוטמע באובייקטים שעימם יצאנו לדרך, שבלי לקבל רשות
לחיות ולגלות את עצמו, הקורבן כמו הולך על רגל אחת, לא מתקיים
ומתפתח כסובייקט. הקורבן מתקיים רק עבור ודרך אחרים.
הערות תיאורטיות
אם נחשוב שהנרקיסיסט רוצה שיבינו אותו, נגלה שאנו טועים,
כי לאפשר לנו להבין אותו פירושו שהוא ויתר על הכול־יכולות
שלו, ושהוא רוצה שמעתה יתפתח הקשר בשקיפות ובהדדיות.
זה לא מצב שהנרקיסיסט מאפשר. בולס )2000( כותב על מטופל
שלו: "בכל פעם שהוא קרוב לכך שמישהו יבין אותו )וזה כולל את
ההבנה העצמית שלו( הוא מפתח תחושה חריפה של אסון מתקרב
]…[ השקרן משקר כדי למנוע את האסון שאי־אפשר לדמיין אותו,
מלהתגשם במציאות" )שם: 199-198(.
כשעבדתי עם ילדים, הבנתי שכשהם מתחילים לשקר, כלומר
לא לספר רק את "האמת", הם חווים הרגשה של שליטה על הצגת
המציאות, שהם לא שקופים והם לא רק "מדווחים". הם לומדים
לברור מה לשתף ומה לא, ומצב זה נראה לי התפתחות נפשית
חיובית. אך מבוגרים שמשקרים בקביעות הם סיפור אחר, ובהם
עוסק בולס בפרק מיוחד בשם "השקרן" )2000(. בולס מציג את
עולמו הפנימי של השקרן כתוצר של יחסים עם האובייקטים שלא
היו מסוגלים להכיל את האמת שלו, יחסים שבהם הייתה חסרה
קביעות אובייקט, היו ניתוקים רבים וחללים ריקים. את החללים
הריקים האלה ביחסים של המטופל שלו עם הוריו )ואחרים בעולם(
הוא היה ממלא בפנטזיות שהפכו לקשר שלו עם המציאות והצגתה
לאחרים. האובייקט הפנטזיוני שלו הפך לאובייקט הממשי שלו
ביחסים עם אחרים:
כשהשקרן יוצר עולם בשביל הזולת, הוא עצמו מאמין בעולם הזה
ומרגיש גם קרוב יותר למי שחולק עמו את העולם. כשהאמת מניסה
88
מנשה כהן
את השקר, היא נוטלת עמה את עולם הייצוג העצמי ואת האובייקט
שנוצר על ידי השקרן. מה שנותר הוא טראומה של ההסתלקות
המבהילה של מציאות משותפת. אין בה כדי לנחם, משום שהשקרן
והזולת שניהם חשים תחושה קשה של בגידה )שם: 194(.
לאחר כל מה שנאמר, הבעיה הגדולה יותר היא היכולת של
הנרקיסיסט להתמזג עם זולתו ולאיין אותו, "להיכנס לתוך דמויות
ולצאת מתוכן, לאמץ תפקידים ולהחליפם בהתאם למה שהוא
מזהה כמשאלה או כצורך של האחר, ובאמצעות כשרונו למלא
את חלליו הפנימיים של האחר כאוויר – מבלי שהוא מורגש או
מזוהה בתוכם כגוף זר" )אמיר, :2013 60(. הנרקיסיסט משתמש
לכאורה באותה השפה ככולנו, אבל מניעיו הם מחוץ להכרה
שלו: "הוא משתמש בשפת נפש" )אמיר, 2013( מופרעת שאינה
ניתנת לפענוח, הוא אינו רוצה שהקורבן ידע ויבין משהו, שיבין
מה שקורה ביניהם, שיצליח "לקרוא" מה מתרחש בנפשו ובתת־
מודע שלו )למשל, שהוא לא רוצה שיחיה(. לשם כך הוא משתמש
בשפת הנפש הפסיכוטית, "שבה העולם הפנימי מיוצג תוך הכחשה
מסיבית של המציאות", או בשפת הנפש הפרברטית, "שפת הפיתוי
שאינה מבקשת מימוש של אהבה עם הזולת, אלא שליטה בו דרך
השתכנות בנפשו" )שם: 60(. המסקנה מהדיון הזה היא, שבמפגש
עם נרקיסיסט איננו יודעים באמת עם מי אנו מדברים, אבל אנחנו
יכולים לדעת שהוא עשוי להשתמש בנו לצרכיו האישיים.
לסיכום נאמר, שההעדר של ההורה משאיר חותם בהפרעות
הנפשיות המתבטאות ביחסים, כמו אצל הסכיזואיד והנרקיסיסט
וגם אצל השקרן והמתחזה. אצל הראשון – על ידי נסיגה ממעורבות
רגשית, ואצל האחרים – על ידי שליטה בתודעה של האחר.
מבחינה אקזיסטנציאלית, לשקר לעצמך זו הונאה עצמית, ולאמיתו
של דבר, זו בחירה )1970 ,Keen). כשאדם מגדיר לעצמו תפיסה
עצמית אידיאלית ולא מציאותית, כמו שעושה הנרקיסיסט, הוא
89
מי רוקד עם הנרקיסיסט?
מתחיל לשקר לעצמו ואחר כך לאחרים ולעולם. כשהוא אינו עומד
בציפיות שלו מעצמו, הוא חש בתוכו אשמה ובושה.
ייתכן שההכחשה היא כה גדולה, עד ששום אמת לא תחולל שינוי
בהצגת העצמי. לפעמים מדובר באדם טוב שחף מכל ידיעה של
נפשו ונפש זולתו. כדי לשמר את התפיסה העצמית האידיאלית הוא
צריך להמשיך לשקר, ומכאן השקר עצמו הופך לעיתים לפתולוגי
כשהוא מתפתח כמו כדור שלג. השקר לאחרים נעשה בלתי נמנע,
מאחר שהאדם נאלץ להמשיך להעמיד פנים כדי להימנע מבושת־
פנים. כך הוא נעשה יותר ויותר מנותק מעצמו ומנוכר לצרכים
האמיתיים שלו ושל אחרים. לפעמים השקר נעשה זמין ורגיל לפי
צורכי השעה בקשר ובתקשורת עם אחרים. "לשקר", כותב בולס,
"זה להפיח רוח חיים בריק". בפילוסופיה האקזיסטנציאלית, לשקר –
לעצמך, לאחרים, לעולם – זה להיות לא אמיתי, לא אותנטי, ולכן
מועד לחוש אשמה. במרחב הזה, אני מניח, מצויים רבים מאיתנו.
