ההשערה שלי היא שדפוס ההימנעות מתפתח ונשען על תגובות ביולוגיות אינסטינקטיביות כמו רתיעה שקיימת אצל בני אדם, וכנראה גם אצל בעלי חיים, מהינקות כרפלקס מול מגע לא נעים. אצטט כאן קטע ממאמר שלי על הנשימה אשר מציג את הנשימה כסיסמוגרף של החוויה והתגובה הרגשית של האדם: "מיכאל סקאי (1990), מורה ליוגה מטפל ומנחה של טיפולי גוף (bodywork), מזמין אותנו לבחון כיצד הנשימה נחסמת כשאנו מנסים לדכא רגש ולמנוע תגובה רגשית כלשהי – למשל כשאנחנו מתאמצים לא לפרוץ בבכי: הנשימה מתכווצת והופכת לרדודה ומונעת תנועה בחלק העליון של החזה; מנסים גם לקפוץ שפתיים, ובכך נבלמים כל ביטויי עצב, למרות שאחרים יכולים לזהות רעד בלחיים. או כשמתאמצים לא לכעוס כלפי מישהו שאוהבים, או כשמתאמצים לא לפרוץ בצחוק ברגע לא מתאים, או כשצופים בסרט זוועה, או כשממתינים להודעה מרופא לאחר בדיקות, או כשמנסים לכבוש ריגוש מיני, ועוד כיוצא באלה. לדבריו, נוכח אירוע טראומטי, התגובה היא התכווצות בכל הרמות, כביטוי לצורך להתרחק מהאירוע. הנשימה מצטמצמת ומתרחשת נסיגה אנרגטית, כאילו האורגניזם מקטין את עצמו ככל האפשר כדי להפחית את הפגיעה. באופן הזה היכולת לחוש כאב פוחתת לזמן מה. התגובה הנפשית- גופנית הזאת מגינה עלינו מנזק אפשרי, ובמידה מסוימת גם מתחושת הכאב.
לפי ההתבוננות והחקירה של סקאי (מורה ליוגה) ואחרים תגובת הכיווץ (contraction) מופיעה בתחילת החיים, ובינקות יש לה תפקיד חיובי של רתיעה ממגע לא נעים וטיפול מכאיב. לדבריו, דפוסים של כיווץ ושחרור בנשימה מתהווים בשלבים הראשונים וממשיכים לתוך החיים הבוגרים". (מצוטט ממאמר שלי "לנשום או לא לנשום",פסיכולוגיה עברית, 2007). ההשערה שאני מעלה כאן טוענת שעל בסיס תגובות רתיעה, שמתפתחות על רקע קונסטיטוציוני או/ו טיפול לא-רגיש ומותאם לילד בחייו המוקדמים, מתפתחות עכבות ומעגל-חרדה-שלילי של רתיעה והימנעות, מעגל חרדה שמתגבש ומתייצב ומופיע מה שמוכר לנו כדפוס הימנעות על כל נגזרותיו, כולל חרדה חברתית ותגובת לחץ נפשי נוכח מצבים חברתיים חדשים. כידוע, תגובת לחץ נפשי מפעילה את מערכת החירום (FIGHT-FLIGHT-FREEZ) בגזע המוח, ובאפן הזה הופך דפוס ההימנעות כהגנה מפני לחץ נפשי, בדומה להימנעות בתסמונת הפוסט-טראומטית.
