"יום אחד אנחנו פוגשים את האדם המושלם. אנחנו נותרים אדישים, כי לא זיהינו שזה הוא. אנחנו צועדים אתו בשכונות העוני של העיר, לאט לאט אנחנו הופכים את ההליכה המשותפת להרגל יומי. ומדי פעם, אנו תוהים בהיסח הדעת אם אין אנו פוסעים במקרה לצד האדם המושלם. אבל אנחנו די בטוחים שלא. הארץ והשמים לא נופלים, הדקות והשעות חולפות בשלווה, בלי לחולל בלבנו סערה. כבר טעינו עשרות פעמים. האמנו שאנחנו במחיצת בחיר לבנו, וזה לא היה נכון. וכשהיינו אתו, עם כל אדם מושלם שהכזיב, סערות השווא שהיטלטלנו בהן היו כה עזות, שכמעט לא נשאר לנו כוח לחשוב. מצאנו את עצמנו כמו בלב כפר העולה באש, בין להבות שמאכלות בתים, עצים וכל מה שנותר בדרכן. ואז בבת אחת כבתה האש, ולא הותירה אחריה דבר מלבד אודים עשנים. השארנו מאחורינו כפרים חרבים כאלה יותר ממה שנוכל לספור. עכשיו לא בוער בקרבנו דבר. שבועות וחודשים אנו מבלים את ימינו עם האדם המושלם, בלי שנדע…הדבר המוזר לגבי האדם הזה הוא שבמחיצתו אנחנו מרגישים תמיד טוב כל כך, שלווים כל כך; פתאום אנחנו יכולים לנשום, והמצח, שכל כך הרבה שנים היה חרוש קמטים ודאגות, נעשה חלק. אף פעם לא נמאס לנו לדבר ולהקשיב. אנחנו נותנים את דעתנו על כך שמעולם לא היה לנו קשר כזה עם שום בן אנוש". נטליה גינזבורג, עמ' 127-8.
