מה אני צריכה לעשות כדי שיאהבו אותי? זאת השאלה שנזרעה בנפש הילדה הקטנה כשהרגישה לא אהובה וחשבה שאבא לא אוהב אותה. במבט לאחור, אפשר להבין שהילדה יצאה למסע כדי להוכיח שהיא ראויה לאהבה. הילדה חשבה שחסר בה משהו כדי לאהוב אותה. היא לקחה על זה אחריות, אפשר לומר. לפי הגיון זה – היא אולי סברה שאם היא הייתה בסדר כילדה אבא היה אוהב אותה. יש משהו שחסר אצלה, חשבה הילדה. אהבה הפכה לעניין הישגי. היא עשתה מאמצים רבים בכל מה שהיה בהישג ידה לשפר את עצמה ואת מראיה. היא חשבה שאם היא תצליח בלימודים גבוהים היא תזכה להערכה, וכשהיא תזכה להערכה היא גם תקבל אהבה. מאחר שלא חוותה אהבה, היא כנראה לא תדע לזהות אהבה כשהיא משודרת אליה במפגשים אנושיים במהלך חייה; או שהיא לא תזהה אותה ככזאת, או תטיל ספק אם זה אמתי, אם זה אמתי באמת, או שמדובר באינטרס כלשהו של הזולת שמתקרב אליה שרק רוצה להשיג…
ילד שחש לא אהוב חושב שמשהו פגום אצלו, ותפיסה עצמית זו הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה, מה שידוע כ"אפקט פיגמליון".
מבט נוסף על הדפוס. עבור הילדה המחשבה "הוא לא אוהב אותי" יכולה להתחלף ולהיות גם "אני לא אוהבת אותי", מאחר שהפרדה ונפרדות אינם מתקיימים בילדות המוקדמת. האב במקרה זה, האב הוא מראה בה היא רואה ילדה לא אהובה. לימים המנגנון הזה משתרש – בו אני עושה לי מה שעושים לי, למשל אני לא אוהבת אותי, ואם תוקפים אותי אז אני תוקפת את עצמי עוד יותר כפי שהתבטא פעם מטופל שאמו נפטרה בהיותו מתבגר "היא מתה לי, ואני הרגתי אותה".
