האני הצודק. כשאני חושב על החוויה הנפוצה "אני צודק", אני מנסה להבין מה יש בזה אמת ומה יש בזה מטען רגשי עודף שאין לו נגיעה לצדק. כאילו האני של האדם מתיישב בהיכל הצדק בכיסא של שופט עליון ופוסק את דבריו. האני הפגיע שיש לו נעשה מוגן באופן הרמטי. אי אפשר לדבר איתו כי הוא צודק. כלומר האני הצודק הוא מנגנון הגנה גורף ששומר עלינו מכל פגע, אבל גם סוגר עלינו בתוך חומה בצורה. פרט לזה, אולי גם אתה צודק? האם יתכן דו שיח בין אנשים צודקים?!
כשמתבוננים ביחסים בין שניים, חברים או בני זוג, באופן בלתי נמנע עלינו להתבונן גם במה שמתרחש בנפש כל יחיד, ונוכל לראות זאת גם כיחסים של אדם עם עצמו, עם נפשו,
מי שהיה עסוק במאבק כדי לשרוד אינו יודע איך לחיות ללא מאבק, וזה רלבנטי למצבים שונים של שחרור מדפוסים.
על הכתיבה כחלק מהחיים בעקבות אוליבר סאקס אוליבר סאקס (1933- 2015) היה נוירולוג, חוקר וסופר פורה שכתב כל חייו, וספריו פורסמו בשפות שונות. "האיש שחשב שאשתו כובע" הוא אולי הספר
בימים אלה של אסון לאומי שאין לו אח ורע במדינת ישראל, בימים אלה של מאות טרגדיות פרטיות שאין להן מילים, אני, כבת הדור השני לשואה, מסתובבת בתחושה שואתית, ובראשי בין
הערה על הטיפול בנפגעי נרקיסיזם. יש עניין מרכזי אחד אצל הנפגעים מהתעללות נרקיסיסטית, והוא שלא מותר להם להרגיש מה שהם מרגישים. כל הרגשות המותרים קשורים להורים. אסור שיהיה להם רגשות
כללים להתעסקות עם נרקיסיסט הכותב הוא בוגר בית ספר של החיים בנושא נרקיסיזם הנרקיסיסט הוא לא חבר שלך – אל תיתן לו לקחת אותך לריקוד. לעולם אל תשכח שנרקיסיסט מעוניין
להיות מרוצה. האם אפשר להיות מרוצה? להיות מרוצה זה להיות שבע רצון. ברור שלכל אחד יש סיבות שונות להיות לא מרוצה. העבודה, הזוגיות, המשפחה והחברה. יכול להיות לא מרוצה מעצמו.
הסיפור הזה מתאר מסע של ילדה בשם דורותי שבבית דודתה בו גדלה הרגישה שלא מבינים אותה וחלמה שיום אחד תמצא מי שיבין אותה. כשרוח נושאת אותה הרחק מביתה היא מוצאת
השטן והספק. לא יודע אם יש שטן. אם יש כזה זה אולי להאמין לפחדים שלנו. הספק הוא החריץ דרכו מתגנבים שליחי השטן, מרפים את ידיך, מוצאים לך את הרוח מהמפרשים,
