החיים שלנו מלווים בפחד. כולם פוחדים ודואגים וחרדים, ומאחר שאי אפשר לחיות ככה, אז מדחיקים ומתגברים לכאורה.
אבל הפחד לא עובר ולא הולך לשום מקום, הוא מאוחסן בגוף ובראש, כמו אותם הדברים המונחים בבוידעם, שלא החלטנו אם להיפרד מהם או לעשות בהם שימוש. אז הם תקועים שם. כשאדם הולך לטיפול פסיכולוגי, הוא משתף וחושף בהדרגה את מצוקותיו ופחדיו, וכך הוא נרגע ומתפתח.
איך זה קשור לקורונה?
עכשיו כולם פוחדים. אז יתכן שזוהי פסיכותרפיה קולקטיבית, בה כל בני האדם יחצינו את הפחד ויוכלו בהדרגה להיפרד ממנו, ולחיות בעולם פחות מאיים ורודפני.
כשהאמירה "כל בני האדם הם בני תמותה" נעשית מוחשית כל כך, אולי פחות נפחד לחיות, ומוח הלטאה (לתגובות החירום) יירגע. כך אנו פוגשים את התת-מודע, ואת הבלתי-נראה, ובמקום לנהל איתו דיאלוג -אנו רק תוקפים אותו.
אפשר לראות את זה כחלום קולקטיבי בתהליך האבולוציה של התודעה האנושית.
הנגיף הוא נציג של התת-מודע, ואנו פוחדים ממנו כמו שאנו פוחדים מהזר בתוכנו, ממה שנמצא בנו ואנחנו לא מכירים.
כמו העובד הזר שמסתובב לנו בחצר.
נזכור שזר, הוא גם רז. סוד שעלינו לפענח במקום לגרש אותו למקום אחר, כי אין מקום שהוא "אחר" באמת.
