הילד שנפגע מהורה נרקיסיסט אינו מסוגל לעזוב אותו; הוא עסוק כל הזמן באותו הורה בניסיון "לתקן" אותו או לנוס ממנו, וכך הוא נעשה בעצם משותק, מצב של freeze במערכת תגובת החירום של "הילחם או ברח". זהו מצב של "לא להקיא ולא לבלוע", מעין מחנק רגשי פרמננטי.
הוא נהיה לעתים ההורה של ההורה, ברוח שירו של וורדסוורת "הילד הוא ההורה של האדם", ובהמשך, אולי הוא נהיה כמו ההורה עצמו.
כשאני חושב על המטופלת שהיא בת להורה נרקיסיסט – אני מרגיש לא טוב; כשאני שם את עצמי במקומה אני רואה שאני מתאמץ לא להרגיש את מה שהיא מרגישה; היא נלחמת בהרגשה שהיא מבוטלת, הרגשה איומה. כשאני עצמי מתאמץ לא להרגיש את זה – אני מחמיר את המצב. בעצם אני מרגיש שהיא עושה לי מה שעשו לה: היא מתאמצת לבטל אותי. ואז אני מתנגד וכועס ורוצה להיפטר ממנה. אני מבין שכל זה מתרחש בתוכי. אני צריך ויכול לקחת אחריות על המתרחש בתוכי. לכן, אני יכול לרפא את עצמי בעזרת מודעות מתמשכת למה שמתחולל בתוכי, ואולי אני גם יכול לחלץ אותה מהפלונטר בו לכודה.
