החוויה של להיות "ליד עצמי". זה אומר שאני שומר מרחק מעצמי, כמה שזה נשמע מוזר. ברקע ההתפתחותי, אולי טראומות וניתוקים, או חוסר לגיטימציה ובשלות להיות שלם, להיות אני, ומי שאני במהות.
יש חלק בי שמזכיר לי את הבחורה הזו, וגם הרבה אחרים, והוא להישאר ליד הדברים; אמנם להתקדם כל הזמן, אבל לא להגיע. אולי להסתובב סחור סחור ולא להגיע ולגעת במה שמשאלת הלב מתאווה לו. זה כמו באחד הפרדוקסים של זנון- בו ההלך מתקדם בכל צעד חצי מהדרך למטרתו. האם הוא יגיע? בפועל ובמציאות – כן, בשכל – לא. זה בלתי אפשרי ש"ידע" זאת בשכל. הוא באמת צריך להרגיש את זה ולא לדעת את זה, כידיעה שכלית. "אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו. אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת. העז הדג והנהר יודעים את עצמם בידיעה שאינה מודעת. רק האדם מנסה ל"דעת" בידיעה היודעת. על כן אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר, והנהר – נהר". כך כותב יואל הופמן בדברי מבוא לספרו "קולות האדמה", מסדה, 1977. דברים אלה משקפים את הדפוס והלך הרוח הזה, שהם גרסה של תסמונת האוטופיה. החלק בנפש שלא בא על סיפוקו, אינו מאפשר להגיע לסיפוק. השינוי הדרוש הוא מעין קפיצה קוונטית שתתרחש כשתהיה רשות ולגיטימציה להגיע לשם, כשהיא או הוא ירגישו ראויים ורצויים. כשזה יקרה, היא או הוא יתנו אישור לשינוי. הוא יהיה מקובל עליהם. יתכן שזוהי הגורליות של חיי הפנטזיה שמעצבת את המציאות של האדם בהתפתחותו, את אורח חייו, את "סגנון החיים" שלו במונחים של הפסיכואנליטיקן אלפרד אדלר. גם הדפוס הזה יכול להתפתח כתוצאה מטראומה שערערה את הרגשת השלמות שהייתה בילדות, והפכה אותם לפגיעים ואת הרגשת השלמות למשהו שמדמיינים אותו ולא מממשים אותו. זהו אולי מהלך החיים שהתהווה על רקע מסרים פנטסטיים של ההורים מהילד.
