החלק בי שמזכיר לי את הבחורה הזו, וגם הרבה אחרים, הוא להישאר ליד הדברים, אמנם להתקדם כל הזמן, אבל לא להגיע. אולי להסתובב סחור סחור ולא להגיע ולגעת במה שמשאלת הלב מתאווה לו. זה כמו באחד הפרדוקסים של זנון- בו ההלך מתקדם בכל צעד חצי הדרך למטרתו. האם הוא יגיע? בפועל ובמציאות – כן, בשכל – לא. זה בלתי אפשרי. הוא באמת צריך להרגיש את זה ולא לדעת את זה, כידיעה שכלית. "אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו. אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת. העז הדג והנהר יודעים את עצמם בידיעה שאינה מודעת. רק האדם מנסה ל"דעת" בידיעה היודעת. על כן אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר, והנהר – נהר". כך כותב יואל הופמן בדברי מבוא לספרו "קולות האדמה", מסדה, 1977. דברים אלה משקפים את הדפוס והלך הרוח הזה, שהם גרסה של תסמונת האוטופיה. החלק בנפש שלא בא על סיפוקו, אינו מאפשר להגיע לסיפוק. השינוי הדרוש הוא מעין קפיצה קוואנטית שתתרחש כשתהיה רשות ולגיטימציה להגיע ל"שם", כשתרגיש ראויה ורצויה. כשזה יקרה, היא עצמה תיתן אישור לשינוי. הוא יהיה מקובל עליה. יתכן שזוהי הגורליות של חיי הפנטסיה שמעצבת את המציאות של ההלך, את אורח חייו, את "סגנון החיים" שלו במונחים של אדלר. גם הדפוס הזה יכול להתפתח כתוצאה מטראומה שערערה את הרגשת השלמות שהייתה לה, והפכה אותה לפגיעה ואת הרגשת השלמות לדמיונית. אולי זהו מהלך החיים שהתהווה על רקע מסרים פנטסטיים של ההורים ממנה.
בלוג אישי
ומקצועי
ומקצועי
