מנדלה של העצמי. כשאני נרגע מההמולה, נדמה שלא קרה דבר מאז שנולדתי. רק הגעתי לעצמי שלא ידעתי אותו. לא משנה מה עשיתי או לא עשיתי, תמיד הייתי מגיע לעצמי. זהו מעין "הידוע שלא נחשב" נוסח בולס, עצמי שהיה ידוע אבל לא חשבתי עליו, לא הכרתי אותו, לא הייתי מודע לנוכחותו. התינוק, הילד, הנער, הבחור, הם גרסאות שונות של אותה ישות שנשזרים זה בזה. אני התינוק, הילד, הנער, הבחור. הנער ישב בחדרו בלילה. היה שם חלון. והיה ירח. והוא היה קורא בספר וחולם את החיים. נראה לי שזה לא השתנה. גם עכשיו יש חלון ויש ירח ואני קורא ספר וחולם. אני חש שאני חי בחלום. בתוך חלום. הזמנים בחלום הם אחרים. וגם הגאוגרפיה. וגם האנשים והמפגשים. זמן. מרחב. אדם. נמצאים בתנועה חופשית בזמנים לעברים ולעתידים וגם למרחבים של יקומים אחרים. פיזיקאים אומרים שהיכן שאתה נמצא – זה מרכז העולם. אתה במרכז של עצמך, במנדלה של העצמי.
אפשר לחיות בלי מאבק?
מי שהיה עסוק במאבק כדי לשרוד אינו יודע איך לחיות ללא מאבק, וזה רלבנטי למצבים שונים של שחרור מדפוסים.
