הפסיכואנליטיקן כריסטופר בולס, בספרו "צלו של האובייקט" (2000), מספר על מטופל אשר "סובל ממחויבות יתר". הדינמיקה של יחס כזה לעצמי כאובייקט (כלומר, היחס שאני נותן לעצמי, כמו שהוריי נתנו לי) מורכבת ועשויה לנבוע ממספר כזה או אחר של יחסים פנימיים. במקרה זה הוא הוא חושש, שאם יתברר שהוא אכן נהנה מהיכולות שלו, יניח מישהו בטעות שהוא מבקש לחיות חיים עצמאיים, בעוד שבאורח לא-מודע הוא מעדיף להיות קשור בקשר סימביוטי אל אובייקט התובע ממנו למלא את צרכיו. ואכן, יחסו אל עצמו כאל אובייקט משחזר את השימוש הנרקיסיסטי שעשתה בו אימו, שאף על פי שהוא נהנה ממנו במובנים מסוימים, הוא גורם לעיוות באופן שהוא מנהל את עצמו כאובייקט בחייו (עמ' 64).
הסבר: הכוונה היא שהמטופל סובל מכך שהוא חש (ברמה מודעת ולא מודעת) מחויב ללא סייג לאימו שהוא בקשר סימביוטי אתה, ואינו מרשה לעצמו ליהנות מעצמו ומהעצמאות שהוא יכול לפתח. להרגיש את חייו בלעדיה. שלא ייווצר הרושם שהוא נטש את אימו. הוא לא מרשה לעצמו לחוות נפרדות ורשות לחיים משלו.
