על הדאגה. הדאגה היא תגובה נפשית אוטומטית נוכח איום קטן או גדול, ממשי או דמיוני (מחשבה). כבר כילדים התחלנו לחוש דאגה, כשההרמוניה עם הסביבה נפגעה מסיבה כלשהי. הילד-המתבגר-הבוגר מתרגל לדאוג כדי לרצות את הדמויות המשמעותיות ואת הסביבה. דאגה הופכת הרגל. הרגל הופך לטבע שני, ו"האדם הדואג" הופך לישות אוטונומית בתוכי שממשיכה לחיות ולגדול ולנהל אותי כל החיים. אישיות זו מתקבעת ככל שהיא מקבלת תמיכה והצדקה הגיונית ואפילו חיובית מהסביבה. כל זה לא אומר שאין סיבות לדאוג, אבל אין הכרח להתמכר לזה ולהפוך את הדאגה לחלק מרכזי בזהות שלך.
ארעיות – התבוננות 2
הרגשת זרות וזמניות. זו אינה הרגשה שלילית או לא-נעימה; זאת הרגשה של שחרור מנטייה לחיפוש אובססיבי של שייכות והצמדות, והאשליה של תמידיות וקביעות של כאילו-נצח. זהו חלק מתהליך…
