פסיפס. כשעוסקים באהבה, ניתזים רסיסים לכל עבר.
פעם אתה מגלה תיאורים שונים של אהבה, ואתה מתפעל כשנראה לך שאתה מבין. לרגע זאת אהבה לאחרים, אתה מתקשה להבין מה זה אהבה לעצמי. לאחר שהבנת, אתה מגלה שאהבה לא יכולה להיעצר באובייקט זה או אחר, והיא מתפשטת ומהדהדת כמו אדוות באוקיינוס שקט של התודעה.
אתה מגלה שזאת היא אהבת החיים, כפי שאריך פרום הבין אחרי ספרו על "אמנות האהבה". אתה מבין שאהבה במהותה אינה קשורה לאובייקט, זהו תדר שמרגע שהחל לפעול הוא חי בך, ונמצא אתך בכל אשר תלך, ובכל אשר תעשה.
האהבה מהדהדת ואינה מופרעת מהבדלי מין וגזע ואינה מתרשמת מעולם התופעות.
אהבה היא צורת היות. אובייקטים שונים יכול לעורר אותה, אך לולא הייתה בנו לא הייתה קורית, כפי שעיוור צבעים אינו רואה צבעים. אנחנו מגלים אותה כאשר אדם, אירוע או רעיון מעיר בתבנית הנפשית תו זה או אחר, כאילו מישהו פורט בקלידים של פסנתר.
סיפור "היפיפייה הנרדמת" הוא משל לחלקים שנרדמו בעקבות כישוף והעדר יחס אוהב. לפעמים נדמה שמאז ומתמיד הייתה קונספירציה, מעין כישוף קולקטיבי להרדים את האהבה, כי אם היא הייתה חיה ומפעמת בנו לא היה מקום למלחמות גבורה ושתלטנות, המתעוררים מתוך פחדים, תסכולים וחסכים. אהבה הופכת להיות אוטופיה, ומקבלים ממנה פירורים. יתכן שכשמשתחררים מפחד- מתגלה האהבה בכל היקפה.
אפשר אז להבין את דבריו שלג'ראלד ג'מפולסקי: "אהבה היא שחרור מפחד", כפי שהוא קורא לספר שכתב (1997). כשגילה שהמוח שלנו מקרין כל הזמן סרטי אימה, הוא הבין שמטרת חייו היא להיות במצב של רגיעה מתמשכת.
כשהפחד נמוג- הכישוף מתפוגג, ואהבה מופיעה וממלאה את כל החללים.
בלוג אישי
ומקצועי
ומקצועי
