זהו סיפור על שאלת הזהות והמושגים בהם אנחנו משתמשים כדי להבין ולספר אותה.
א.
דוקטור: אני לא יודעת היכן להתחיל. האם לדבר אתך על הרומן האחרון שלי, או על כאבי הראש שמופיעים לי בלי שום הסבר מתקבל על הדעת ברגעים הכי מביכים, או לספר לך עלי באופן כללי, על ההורים שלי ועל ילדותי. מה נראה לך? מה מעניין אותך לשמוע במיוחד. אני לא יודעת מה נהוג כאן, ומה הן ההעדפות שלך. אני, לי אין בעיה לספר על עצמי. הגברים שמכירים ויוצאים איתי אומרים לי שאני די מכורה לזה. מה אני יכולה לעשות. מישהו אמר לי שזה מעיד על חוסר ביטחון. זה נכון כנראה שבאיזה מקום אולי אין לי ביטחון, אבל אני לא יודעת אם באמת זהו העניין. לדוגמה אני אוהבת בחור ונהנית אתו וממנו, אבל לאחר קצת זמן אני לא באמת יודעת. זה כבר לא אותו דבר. אני כבר לא יודעת אם אני עדיין אוהבת אותו, ועוד פחות יודעת אם הוא מרגיש אלי אותה אהבה שנראה לי שהיתה לו כלפי. אני אוהבת באותו זמן שאני אוהבת אותו. באמת. כל כולי. לפעמים עד כדי שאני ממש נעלמת. אחר כך אני חוזרת כאילו לדמות אחרת, הדמות שלפני האהבה: אני מתרחקת ולא יודעת אם מה שהיה הוא אמיתי, אם יכולה אהבה כזאת להתקיים, או רק חלמתי חלום, כי זה כל כך לא דומה למה שאני רואה מסביב, ומה פתאום האהבה הזאת מגיעה דווקא אלי, ואיך אוכל לדעת שאמנם זאת היא האהבה שכה מדובר בה, ואני מסתכלת על הבחור ואני בוחנת אותו מכל זווית אפשרית, ולפתע הוא לא נראה לי אותו אדם שקודם חבקתי והרגשתי שהוא כל עולמי. מה אתה חושב? אתה לא רואה מה הבעיה? בעצם גם אני לא. אני אישית לא רואה בעיה, אבל האנשים מסביבי אומרים לי שאי אפשר לאהוב בצורה כזו. אומרים לי: כל אחד צריך לדעת מי הבן או הבת זוג שלו לחיים, ואצלי החיים, כלומר אהבותיי ורגשותיי בכלל, משתנים במחזורים ומקצבים בלתי ידועים לי. ככה זה היה תמיד. לא יכולתי לאהוב ולשנוא באופן קבוע כמו הורי, למשל. זוהי בעיה, לא? איך אני אתחתן עם מישהו אחד? יש לי היום חמישה מועמדים שמוכנים לחיות אתי, כלומר אומרים שהם מוכנים. איך אני יכולה לדעת שהם אומרים את מה שהם מרגישים ושהם מרגישים מה שהם אומרים, ואם זה לא ישתנה במשך הזמן, כמו שאצלי? אני אוהבת את רועי. אבל אני גם אוהבת את אמיר, ונורא כיף לי עם ערן, ועם רון אני חשה שלווה ויצירתיות, והזמן נעלם ואתו הדאגות, ועם ז'אן אני חשה יפה ומושכת ונחשקת. אתה מבין את זה? זה יכול להיות דבר כזה לפי הידע שלך בבני אדם? זה יכול להיות דבר כזה שבשביל אחד אני יפה ומושכת כל כך, ובשביל אחר אני מעמיקה ויצירתית כל כך, ובשביל עוד אחד אני לפתע בנאית ומעשית וכל מה שאגע בו יצלח? האם יש לי בעיה? זה יכול להיות שזה לא רק נקודת המבט של הבחורים שלי, אלא שאני באמת שלווה, שאני באמת מעשית וקונסטרוקטיבית כל כך, שאני כל כך יצירתית כשאני עם רון, שאני כותבת שירים בקלות, שהראיה שלי משתנה, ולדוגמה אני יכולה לעמוד מול ציור של פיסרו במוזיאון שעה ארוכה ועולמי משתנה ללא הכר: ידידי נדהמים, ואומרים שהם לא מכירים אותי, והורי לעומת זאת, זה לא מפריע להם ולא משנה להם כי אצלם אני כל הזמן אותה ילדה שלהם שהיא לא כמו מישהי אחרת. אתה חושב שזו בעיה פסיכולוגית, זאת אומרת זה משהו שאני ממציאה? מה שבאמת מטריד אותי זה האם זה יכול להיות שאני עצמי אהיה כל כך שונה בכל קשר שלי? האם זה אומר שאני יותר מדי מושפעת מעולמו ונפשו של הגבר שאתי? האם זה מתקבל על הדעת שכמעט כל בחור שיצאתי אתו רואה בי דברים אחרים? איך נשים אחרות מסתדרות עם זה? אתה מכיר בעיה כזו בספרות המקצועית? כפי שאמרתי אני אישית לא ראיתי בזה בעיה גדולה לולא ההערות של הסובבים אותי שלא יתכן לאהוב בצורה כזאת, שעלי להיזהר, שכן אנשים יתחילו לראות אותי באור שלילי, שיפרשו את הדברים אחרת ממני, שהרבה זה מעט ומעט זה הרבה, ושכל בן אדם צריך להחליט ולהשלים שזה מה שהוא ולא אחר, וכאן הוא גר ולא במקום אחר, וזאת אהבתו ואין בלתה, ויש גבולות ואין לתת לאהבה לגדול פרא, ושאני צריכה לשלוט ולכוון את רגשותיי, שאני צריכה לדעת מה אני רוצה, וגם לא להגזים כל כך באהבה, וגם לא להגזים כל כך בלהראות אותה, ולא לתת לה לסחוף אותי כל כך, ולהיות מציאותית, ולהישאר עם הרגליים על הקרקע, ואולי צריך להתפשר ולהיות מרוצה שעדיין רוצים אותי בשוק האהבה, ושאני צריכה להיות יותר מגובשת, ואולי כדאי שאטפל בעצמי, שאני צריכה להתבגר בסופו של דבר, שעם אהבה אי אפשר לקנות במכולת, שאשאר בסוף בגפי ואסיים את חיי זנוחה וערירית, ושצריך לחשוב בהגיון, ולהסתכל על העתיד, ולדעת שאנחנו כבר לא ילדים…
ב
ידידי: אני שולח לך טקסט שרשמתי מפיה של גברת צעירה שפגשתי לפני ימים אחדים. מאז אותו מפגש אין בתוכי עוד מנוחה. החל בתוכי מאבק פנימי בין קולות שונים: אולי באמת הגברת הזו אינה מגובשת באישיותה? אבל מהי בעצם אישיות "מגובשת"? מיהו מגובש? אני? אתה? העניין לא נתן לי מנוח כשפניה וקולה של אישה זו ממשיכים להיראות ולהישמע כמו בתוך חלל נקי ואינסופי. אני קורא את הטקסט שוב ושוב, ואני מבחין תוך כדי כך שאני מצייר דיוקן של אישה שנראה לי עתה בבואה של עולם התחושות והרגשות הפנימיים שלי. ואולי גם שלך? די מפחיד למען האמת. האם זוהי הזדהות יתר שלי עמה, או פשוט נלכדתי בקסמיה, במין כישוף שיש בדמות משתנה, אולי חסרת צורה פנימית מוגדרת ולכן יכולה להיות בקלות בבואה של הצופה בה. תוך כדי שאני הופך בעניין אני מגלה שאבדתי את הביטחון בעצמי, כלומר בהתייחסות לעצמי, לתדמית שלי, כלומר, אני כפי שאני נראה בעיני עצמי. אבל מה זה בעצם "אני כפי שאני נראה בעיני עצמי"? השתהיתי הבוקר מול המראה, מעט יותר מהרגיל, ואינני בטוח מה ראיתי שם: חשתי וראיתי את מבטיה של אימא, אחר כך את עיניו של אבא, ו"שמעתי" את קולו, ועוד ועוד דמויות שהביטו לעברי וראו את מה שראו. אבל מה הם ראו? האם הם ראו אותי, את מה שאני במהותי הפנימית, את מה שאני יכול או נועד להיות, או שהם ראו את מה שהם רגילים ויודעים לראות? אני זוכר שהייתי חש לא נוח במצבים שונים, גם כשקבלתי מחמאות ותשואות על דבר שעשיתי או אמרתי. מוזר יהיה לומר שחשתי לעיתים נוח יותר כשגערו בי, כאילו הייתי מתקרב אז יותר לעצמי, למה שחשתי כנכון ומתאים לי. עכשיו תקשיב לאן הפלגתי בהרהורי: הכל זורם, כך אני עצמי אינני אותו אני בחלוף השעות, והזמן, מלבד כמה הרגלים שיוצרים אחיזה כלשהי בעולם הפיזי שמשדר קביעות בצורה שאינה ניתנת כמעט לערעור. אתה רואה ידידי? אני הולך בעקבות המהות, וכמו מתפתה לוותר על זהות קבועה כלשהי. הזהות היא זיכרון. היא העבר. המהות היא התמסרות, שחרור מן הזיכרון של אתמול שהרי היה כבר, וכבר עבר מן העולם. אני חש שאני מקיים סוג של שיח בתוכי שבו אני הוא היוצר, ואני היא היצירה, הבד עליו אני מטיל מתוך האפלה שבפנים את הצלם והדיוקן של האני האותנטי שלי, שהוא משתנה כמו שנהר זורם משתנה באופיו, זורם בשצף או ברוגע, רחב או צר, עמוק או רדוד, צלול או עכור וכיו"ב.
בעקבות האישה הזאת, אני מתחיל לשאול את עצמי אין סוף שאלות. אני תוהה למשל על מה מבוססת הידידות שלנו עכשיו. אולי גם היא אינה אלא זיכרון של הידידות שהיתה בינינו בגיל הנעורים, אותה אנו משמרים כמו סוביניר מהימים ההם. אולי אני עצמי נותרתי – בעיניך- אותו ילד שאתה חיבבת, ויכול להסתבר לנו שאני אדם אחר מזמן מבלי שטרחנו לגלות זאת. עכשיו שים לב: הורי אוהבים אותי כי אני משקף להם את עצמם. הבחורים אוהבים את הגברת המיוחדת הזו מאחר שהיא משקפת ומגלמת בנוכחותה את מה שהם, כנראה, אוהבים ומעריכים בעצמם. הרי לך חידה: מי נותר ללא אהבה? איך בכל זאת רבים מאתנו חשים בלתי אהובים?
