הזעם שהודחק
מחשבות על פסיכותרפיה בנפגעי נרקיסיזם
"זעם נרקיסיסטי מתרחש בצורות רבות.. הצורך בנקמה, בתיקון עוולה, בביטול פגיעה בכל האמצעים וכפייה בלתי מתפשרת הנטועה עמוק לחתור למטרות אלה, שאינה נותנת מנוח למי שספגו פגיעה נרקיסיסטית – אלה הם המרכיבים האופייניים של זעם נרקיסיסטי על כל צורותיו, והם המציבים אותו בנפרד מסוגים אחרים של תוקפנות" (קוהוט, 2007: 167).
השאלה החוזרת מצד נפגעי נרקיסיזם היא איך יוצאים מזה? איך מתמודדים עם זה לאחר שהבנתי מה קורה ביני לבין המתעלל? האם יש לזה פתרון?
התשובה לשאלות אלה מצד המטפל הוא להציע פסיכותרפיה, אבל רבים מהנפגעים שהגיעו אלי עברו פסיכותרפיה וגם הפיקו ממנה, ולמרות זאת המצוקה והכאב נותרו בעינם: ערך עצמי נמוך, חוסר ביטחון, ביטול והקטנה עצמית, דפוס של ריצוי האחר, המשך הסבל הקשר המופרע עם המתעלל, מחשבות טורדניות, דיכאון והכשלה עצמית. מטרתי במאמר זה היא להעלות את הנושא למודעות ולעסוק בו דרך ההיבטים החווייתיים והמעשים במהלך הטיפול הנפשי. הקורא המעוניין מוזמן לעיין בעבודתו התאורטית המעניינת של קוהוט שציטוט ממנו הבאתי לעיל.
מצאתי שהצעד הראשון בטיפול בנפגעי נרקיסיזם הוא הכרות עם הבעיה של יחסים נרקיסיסטיים. העובדה שהמטפל מכיר את הנושא מרגיעה את המטופל ונותנת תוקף ופשר למה שהוא מרגיש ולמה שעובר עליו. הטיפול מתחיל בהבנת מצבו הרגשי והבינאישי של המטופל. במהלך כתיבתי בנושא העליתי שורה של נושאים שחיוני לראותם ולטפל בהם: תשומת לב לגבולות שיש לשים למתעלל ובו בזמן לגבולות של הנפגע עצמו, מה שהוא צריך ומצפה מהמתעלל; התייחסות לחוויה של הנפגע ש"לא רואים אותי" – לסייע לו לראות את עצמו וגם לא לשחזר את הבעיה בכך שהוא עצמו לא רואה את האחר; תשומת לב להבנה שהיחס והביקורת של המתעלל מופרכים מיסודם ואין להם הרבה קשר למה שהנפגע עשה או לא עשה מול הפוגע; מודעות לכך שקיימת הזדהות כזו או אחרת עם ההורה המתעלל – יתכן שהנפגע אימץ את המודל ההורי מבחינת אורח חייו ובסכמות הקוגניטיביות שלו מבלי שהוא מודע לכך; תשומת לב לחסרים בכישורי חיים ובמיומנויות תקשורת וקשר עם בני גיל. חלק מהנושאים יכולים לעלות ולעבור עיבוד בתהליכים של העברה והעברה נגדית ובאפיק האינטרסובייקטיבי. באופן עקרוני, העמימות המאפיינת את הסטניג בטיפול הפסיכודינמי אינה מתאימה להבנתי בטיפול בנפגעי נרקיסיזם מאחר שהעמימות והבלבול עימו מגיעים לטיפול הם חלק מהמצב הטראומטי בו הם נמצאים. כמו בטיפול בטראומה חשוב שהמטפל יהיה שותף פעיל לעיבוד החיים הטראומטיים של המטופל.
כאן אני רוצה להיכנס יותר לעומק אל תוך התסכול והזעם הנובע ממנו שהצטבר אצל המטופל ביחסים עם ההורה המתעלל, ופירוק מנגנוני השמדה עצמית בנפש הקורבן כתוצאה מהדחקה של הזעם הנרקיסיסטי ומחיקת העצמי. הספרות המקצועית עוסקת בטיפול בזעם נרקיסיסטי המשתחרר בסטינג הטיפולי בטיפול בנרקיסיסטים Ornstein,1999)) אבל אינה עוסקת בזעם שהודחק אצל נפגעי נרקיסיזם. ציינתי בספרי (2020) שזעם נרקיסיסטי מודחק שלא מצא פורקן וחיבור למקורותיו מתחבא מאחורי מצבי דכאון וחוסר הגשמה בעבודה ובזוגיות. נגעתי בנושא בכמה מקומות ופה אני רוצה להתמקד בו מתוך רצון להבין מה מתחולל בנפשם של הנפגעים שהתעללו בהם לאורך זמן. הזעם הוא הצטברות של תסכולים אינסופיים שהנפגע חווה על בשרו וגם למד להחניק בתוכו כי נאסר עליו להשמיע את קולו. הוא כבר לא יודע להיות ולהרגיש אחרת, כי אין סיכוי שישמעו אותו ויתייחסו אליו, לכאבו ולטענותיו. לפעמים הוא מתפרץ או רוצה להתפרץ כי הוא כבר לא יכול לשאת ולהכיל, אבל הוא פוחד לשחרר את הזעם כי הוא יראה לא נורמלי והוא גם יחטוף על זה. אבל הזעם הזה, הזעם שהודחק, הורס אותו מבפנים, מרעיל אותו ומפרק אותו ואת יכולתו להניע את עצמו לפעול באופן רצוני. הזעם המודחק הוא מעין "מנגנון השמדה עצמית" שפועל מתחת לפני השטח והורס את הסובייקט מבפנים. הזעם שהודחק והמסרים ההרסניים שבתוכו, שבמקור היו מכוונים להורה המתעלל מופנים במחתרת נגד עצמו, או שהוא מוכחש ומודחק ובכך משתק את ההנעה הרצונית של הסובייקט. המסרים שמופנים לנפגע שוללים אותו ואת חרותו, את הערך העצמי שלו, את הצורך שלו להכלה ולאהבה. זעם שהודחק לא מתנדף. הוא נשאר כ STRESS בנפש ובגוף ומאוחסן בכל מקום אפשרי – בבטן, בחזה ובריאות, בכתפיים ובשכמות, בזרועות ובידיים, ובאגן וברגליים, ובגרון ובסרעפת. דומה הדבר למצב בו אדם מורעל ואינו יכול לפעול עד שהרעל ישתחרר מהגוף. החוויה יכולה להיות של רפיון ודכדוך וחוסר כוחות.
הנפגע מפנים את המתקפה עליו ומפתח ביקורתיות ושפיטה עצמית מחמירים, הרגשה תמידית של "אני לא בסדר", אני "בעייתי", "אני דפוק" – שיחזור של קול הרדיו של המתעלל – ומוצא את כל ההוכחות לכך. הזעם כאן מופנה לעצמי על ידי האובייקט שהופנם. הסובייקט מרגיש שהוא לא עומד בציפיות ובסטנדרטים של האובייקט המתעלל, שהפכו עם הזמן לציפיות וסטנדרטים שלו מעצמו. אין עוד הבחנה בינו לבין האובייקט כי לא הייתה הזדמנות שהבחנה זו תיווצר, כי כאמור הנרקיסיסט אינו מאפשר נפרדות.
במהלך פסיכותרפיה יתכן ומגיעים לנקודה בה אפשר לכוון לזעם שהודחק ולעסוק בו. המטרה היא לאו דווקא "לשחרר" אותו בדרך של פורקן, כי יתכן שזה בלתי אפשרי ולא מועיל; המטרה היא להיות מודע אליו ולהכיר בקיומו, להביט בו ולהיות בקשר עימו, לתת לו לגיטימציה ולרגשות הנלווים שעולים, במקום לשפוט או להדחיק אותם. תוך כדי העיסוק בזעם המודחק יתכן שהקיפאון של המודחק יפשיר וישתחרר תוך מנטליזציה ודימויים שונים העולים בשיח הטיפולי. דמיון מודרך בעבודה עם הגוף יכול לאפשר פורקן ושחרור הדרגתי בגוף ובנפש. הדמיון המודרך יכול להתחיל ולהתמקד במקומות בגוף שהמטופל חווה מצוקה. השאלה למטופל: איפה בגוף אתה מרגיש את מה שאתה מדבר עליו? או שהמטופל מתבקש לעשות סריקה בגוף ולדווח היכן כאב או אי נוחות, ושם למקד את העבודה בדמיון מודרך שיכולה להיות מלווה בהרפיה והקשבה לנשימה. החשיבות של הפניית תשומת הלב לזעם שהודחק היא בכך שנותנים למטופל הזדמנות לבטא ולשחרר כעסים ורגשות כלפי המתעלל. לכעס יש תוכן, משהו שיש לאדם לומר לאחר אליו מופנה הכעס. הזעם לעומתו, הוא הצטברות של תגובות מחאה ועלבון והחנקת התגובה נוכח התנהגות פוגענית ומשפילה מצד המתעלל. המטרה היא להשיב למטופל את כבודו שנרמס ולאפשר לו לגיטימציה להרגשת נקם סימבולית, כדי שיוכל לזקוף את קומתו ולהיות מסוגל עקרונית להתעמת עם תוקפנות המופנית אליו.
מי שעבר התעללות ונכנס לפסיכותרפיה מבין בדרך כלל שזהו טיפול ממושך. מלבד הנושאים שהעליתי להתמקדות בטיפול, לאורך זמן נדרש מהמטופל או המטופלת אורך רוח ותהליך של שינוי עמדות והגדרות כדי לצאת מהמלכודת המתומצתת כה יפה במה שידוע כ"תסמונת האישה המוכה" שמתפתה לחזור לקשר עם המתעלל כשהוא מחייך אליה. אחת המטפלות שעסקו בהליך זה היא דר' מקרייב (McBRIDE, 2013 ) שמציגה כמה נושאים שיש לעבד עם המטופל בדרך לשחרור ממורשת ההתעללות הורה-ילד. היא כותבת זאת על אימהות ובנות אבל בעקרון זה נראה הכיוון. הנושאים הם: לקבל את המגבלות של האם ולהתאבל על כך שלא הייתה לך האימא שהיית רוצה; היפרדי מבחינה נפשית מאימא שלך והחליפי את המסרים השליליים שהפנמת ממנה למסרים חיוביים; תפתחי ותקבלי את מי שאת – את הזהות, הרגשות והמאוויים שלך; תתנהלי עם אימך בדרך שונה ובריאה יותר; תתבונני בתכונות הנרקיסיסטיות שלך ואל תאפשרי שאלו יעברו לילדייך" (שם: 133). כל הנושאים האלה הם חומרים לעיבוד משותף בין המטפל למטופל במהלך פסיכותרפיה ארוכת טווח.
רויטל הורוביץ, בספרה "את מדמיינת" (2018) מסמנת לנו הנחיה לעשות הבחנה בין האמא שיש לנו בראש לזאת שישנה בלב, וכך היא כותבת בהקדמה לספרה:
כשאתם שומעים את המלה "אמא" אילו מחשבות זה מעורר אצלכם? או אצלכן? אצלי המילה אמא היא מלה מורכבת. אמא אמורה להיות חמה ומגוננת. היא חושבת תמיד על טובת ילדיה, גוזליה, הם תמיד לנגד עיניה. אז איך גדלתי עם אמא מסוג שונה? אמא שהיא קודמת לילדיה.
היום אני יכולה להבין מבחינה רציונאלית את ההתנהגות שלה, אך יש לי רגשות טעונים מאוד כלפיה. יש את אמא שבראש ויש את אמא שבלב, ובין שתיהן יש את רגשי האשם האין-סופיים. הכוונה ב"אמא שבראש ואמא שבלב" היא לתובנה שמשהו לא תקין, אנו הבנות מקבלות מסרים מבולבלים מאמא ("אמא שבראש"), ויש את "אמא שבלב", שהיא אמא שאוהבים, אבל מרגישים משהו מוזר באהבה שלה כלפינו".
כניסה לנושא הוא כמו כניסה ליער, וככה הטיפול מסייע לעשות שינוי בתפיסת המציאות, בתפיסת הזהות שלי, הכרה בערך העצמי שלי ובעיקרון זהו תהליך בלתי נמנע של יצירת נפרדות מההורה ומהפיצולים והכפילות ברגשות. להפסיק לחכות לה כתשובה ומענה לכל צורך שלך. הכל עומד לרשותך גם בלעדיה. היא תזעיק אותך שוב ושוב כי היא זקוקה לך יותר ממה שאת זקוקה לה. כשלא תהיי זקוקה לה תוכלי לפגוש אותה. בטיפול ארוך טווח המטופל מפנים את המטפל כאובייקט טוב או מתמיר וממשיך את השיח אתו כחוויה מתקנת לשיח המעוות עם ההורה המתעלל, וכך נסללת הדרך להשתחרר מהלפיתה הנרקיסיסטית.
